אושרית סטבון
אושרית סטבוןצילום: חנה טייב

כשאושרית סטבון, נציגת 'אמונה' - תנועת האישה הדתית־לאומית, נכנסה לתפקידה לפני כשנתיים כיו"ר מועצת ארגוני הנשים הארצית אשר מאגדת תחתיה את כל ארגוני הנשים בישראל, היא הזמינה את ראשות הארגונים למפגש היכרות חגיגי.

"כתבתי מייל למכותבות, ובו הודעתי להן שאני מזמינה את כולן בכבוד והערכה לפגישת היכרות אישית איתי", משחזרת סטבון.

"להפתעתי, אף אחת מהן לא השתבצה למפגש. היה חשש 'מה לדוסית הזאת ולארגוני הנשים?', 'לאן נציגת אמונה הזאת תיקח את המועצה ומה היא יכולה לחדש לנו?'. זו לא פעם ראשונה שנתקלתי ביחס הזה", היא מודה, "כשעבדתי כיועצת פרלמנטרית של חברת הכנסת לשעבר מירב בן־ארי ממפלגת כולנו, היא נכנסה יום אחד ללשכה מתגלגלת מצחוק ושיתפה שאנשים שאלו אותה בפליאה 'מה לך ולדוסית הזאת?', כשהם מתכוונים אליי'", מספרת סטבון, "גם כאן עם היו"ריות, למרות אי הנעימות, לא לקחתי את זה למקום אישי. הן הרי לא מכירות אותי ואנחנו חיים בתוך עולם סטיגמטי שממהר לקטלג.

''פשוט קבעתי פגישה אישית עם כל יושבת ראש וככה זכיתי להכיר אותן, שמעתי אותן והשמעתי להן מעט מתפיסת העולם ומהחזון שאיתם אני מגיעה לתפקיד. אני יכולה לומר שלמרות החשדנות הראשונית, היום", סטבון מציינת בסיפוק, "אני זוכה לתמיכה בתוך מועצת ארגוני הנשים וגם לפרגון בצורה מרגשת".

"לא באה ממקום מדוכא"

קבלת הפנים החשדנית שקיבלה סטבון בתפקידה החדש הייתה רק אקורד הפתיחה, אבל היא לא הרתיעה אותה מלהביע באומץ את השקפת עולמה כאישה דתית ומחויבת להלכה, גם אם הדבר עלול היה להתפרש בעיני חלק מחברותיה למועצת ארגוני הנשים כלא ראוי: "באחד הראיונות אמרתי שאני לא מחפשת הגדרות, אבל אני לא פמיניסטית. אני אישה, אמא ורעיה ואני גאה על כך. אני לא באה ממקום מדוכא. אני לא באה ממקום של אני אישה, אני מסכנה. לא, ביהדות האישה היא עם ראש מורם. אני אישה ושמחה על כך.

''במידה מסוימת השמאל ניכס לעצמו את הפמיניזם. יש לי הכרת הטוב לנשים שהיו חלוצות ונלחמו למען נשים, אבל הן לקחו את הפמיניזם למקום רחוק מדי. זה כנראה טבעם של מאבקים, אבל זה הגיע למצב שבו המונח פמיניזם קיבל קונוטציה ופרשנות קיצונית, וגם אנשים שמבינים שצריך שוויון הזדמנויות ושאין שום סיבה שאישה תהיה מאחור במאה ה־21 - המונח הזה יוצר אצלם רתיעה כי בימינו צבעו אותו בצבעים קיצוניים מדי", היא מלינה.

סטבון מודעת לכך שתפקידה נתפס כמחייב אג'נדה פמיניסטית מאוד מסוימת, אבל היא אינה חוששת להביע את השקפתה הברורה. "באחת מקבוצות הווטסאפ של ארגוני נשים פורסם הציטוט שלי שבו נאמר שאני לא פמיניסטית. מישהי בתגובה כתבה שם שאושרית לא יכולה לייצג אותה יותר כיו"ר המועצה. לרגע קפאתי, אבל אז אמרתי לעצמי 'רגע, על מה יש לי להתנצל? אני עושה לילות כימים למען קידום נשים, אני מעלה נושאים לסדר היום הציבורי, הכנסתי לספר החוקים חוקים שמקדמים ומסייעים לנשים ולאימהות חד־הוריות. מיד הבהרתי בקבוצה שאני לא חוזרת בי ממה שאמרתי, ואם כדי להיות פמיניסטית אני צריכה להיות שמאלנית רדיקלית אז מה לעשות, אני לא כזאת.

''אני לא פמיניסטית אבל אני מקדמת עשייה נשית", היא מחדדת, "והדרך שלי היא לתת כבוד לנשים מכל מנעד האוכלוסייה, כולל מי שלא חושבת כמוני. אני מקדמת את כולן. היום הפמיניזם קיבל מונחים אחרים. הפמיניזם הפך למאבק קיצוני רדיקלי, אם זה מאבק נגד הדת או ערעור כל אושיות החברה שלנו. זה לא חלק מתפיסת העולם שלי. אני כמובן רוצה ופועלת לקדם נשים, אבל אני לא חותרת בשביל זה תחת יסודות החברה ותחת ערכי המשפחה".

בשביל להעיד על עצמך כלא פמיניסטית, במיוחד בתפקידך הנוכחי, נדרש אומץ, לא?

"אני חושבת שאני נמצאת במקום שאני מובילה עשייה מקדמת נשים, וזה יותר מהכול מעיד על הכוונות שלי ועל מי אני. כשנכנסתי לתפקיד החלטתי שאני מתמקדת בכמה נושאים ופועלת לקדם אותם. יש דברים שלא מתאימים לעולם התוכן שלי והם לא בסדר היום הציבורי שלי, ויש דברים שהם חשובים לי ואותם אני מקדמת, כמו קידום נשים בתעסוקה או מיגור האלימות נגד נשים. ואני לא רק מדברת. אני כותבת ניירות עמדה, כותבת חקיקה, אני יושבת בוועדות השונות, במחקר, אני עושה".

סטבון אכן חתומה על הצעות חוק רבות מכנסות קודמות שבהן כיהנה כיועצת פרלמנטרית. עוד כששימשה יועצת לחברת הכנסת מירב בן־ארי קידמה הצעות חוק הנוגעות להגדלת יכולת ההשתכרות לאימהות יחידניות. גם בקדנציה הנוכחית שלה היא הכינה נייר עמדה בנושא שוויון בתחום תעסוקת נשים, ובו שלוש הצעות חוק שאמורות לשפר את תנאי התעסוקה לנשים, בעיקר אימהות לפעוטות, שנפלטות פעמים רבות ממעגל העבודה. זאת על מנת לאפשר לנשים הרוצות בכך גם לגדל משפחה וגם לעבוד לפי התנאים האפשריים מבחינתן.

במסגרת תפקידה סטבון לא מטשטשת לרגע את ההבדלים הקיימים בינה ובין ארגוני הנשים השונים, פערים אידיאולוגיים והשקפתיים, אך בתוך כך היא מבקשת להתמקד דווקא במחבר ובמאחד: "למרות שנשות הארגונים מגיעות מעולמות תוכן שונים משלי, עדיין אני מאמינה שרב המשותף בינינו", היא מדגישה.

"אני נמצאת במועצה של נשים מרשימות, שבאות מעשייה פורה, ואני לומדת מהן הרבה. אלו נשים שבאמת אכפת להן ורוצות לתקן עולם. אני באה עם עולם הערכים שלי, שהוא בחלקו זהה לשלהן ובחלקו אחר. היה לי פעם דיון עם יועצת משפטית של אחד הארגונים שרצתה לקדם הצעת חוק מסוימת שאני התנגדתי לה, אז היא בתגובה אמרה לי: 'בטח, את דתייה. אצלכם זה אחרת'. אמרתי לה: 'את טועה'.

''כתבתי בימי חיי לא מעט הצעות חוק שנכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל, כך שאני יודעת איך החקיקה עובדת והסברתי לה את דעתי ביחס לחוק. ברגע שהתחלתי לדבר איתה על מהות, על כתיבת החוק ומטרותיו, היא ראתה שיש כאן מישהי שמבינה עניין והקשיבה למה שיש לי לומר. יש לי רקורד של יותר מעשרים שנות עבודה בתוככי הכנסת. אני יודעת איך הכנסת עובדת, אני מבינה איך הראש של חברי הכנסת עובד ולכן אני יכולה לקדם מדיניות, לכתוב הצעות חוק, להציע חקיקה ותיקוני חקיקה והכול למען נשים. אז נכון שלקח זמן עד שמיצבתי את המעמד שלי בתפקיד יו"רית המועצה וביססתי את האמון בי, אבל היום אני יכולה לומר שאנחנו במקום של עשייה מיטבית".

האישה מאחורי הדיסקית של גנדי

אושרית סטבון נולדה בבני ברק לפני 52 שנה. "בבני ברק שבה גדלתי הייתה קהילה דתית לאומית גדולה. ליד הבית של ההורים שלי היה בית קולנוע ובבניין שלי היו שכנים חרדים ודתיים לאומיים וגם חילונים. גדלתי בעיר שהיה בה הכול מהכול. לא גדלתי לתוך קיטלוג מסוים, אלא זה לצד זה בשכנות מצוינת". סטבון הייתה פעילה בסניף בני עקיבא בני ברק והדריכה בסניף חוץ בשכונת פרדס כץ.

"שם החלו לנבוט אצלי הזרעים הראשונים של הובלה ורצון להשפיע. היו לי חניכים מבתים הרוסים תרתי משמע, פיזית ומנטלית. הסניף היה מפלט בשבילם ואני ראיתי בהדרכה שליחות. השתדלתי לתת להם פינה חמה, ערכים ואמון בעצמם. אהבתי אותם באמת ואני חושבת שהם הרגישו את זה".

היא למדה בתיכון הדתי לבנות בבני ברק, ובסיומו פנתה לשנתיים של שירות לאומי כקומונרית בסניף בני עקיבא בית גמליאל. "זה היה סניף קטן ומשפחתי. הכרתי שם לראשונה את מתן כהנא ורחל עזריה, כך שאני יכולה לומר שיש לי שני חניכים שהם חברי כנסת בעבר ובהווה. השירות חידד אצלי את היכולת לקחת תפקיד ולבנות אותו מהיסוד. כשהגעתי לשם אפילו מבנה לא היה לנו. השגתי מבנה ישן, ניקינו ושיפצנו אותו מאפס. עד היום כשאני עושה משהו אני כל כולי שם, עם כל הלב והנשמה".

בהמשך פנתה ללימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת בר אילן בלימודי ארץ ישראל ותולדות עם ישראל. בימים אלו היא מסיימת לימודי תואר שני נוסף בבית הספר למדיניות ציבורית וממשל במגמת מנהיגות באוניברסיטה העברית.

את פעולותיה החברתיות החלה באגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן. "התבקשתי להפיק אירוע סוף שנה לסטודנטים והחלטתי להקדיש את האירוע לנעדרים מקרב סולטן יעקוב. באותה תקופה זה ממש לא היה בשיח. האירוע היה מדהים בעוצמתו, ולמחרת על הבוקר התקשר אליי יונה באומל לומר תודה. 'חשבתי ששכחו את הבן שלי, ואת הוכחת לי שלא'. זו הייתה תחילתו של מסע, כי מאותו יום הובלתי קמפיין להחזיר את השבויים והנעדרים. בהתחלה במסגרת אגודת הסטודנטים בבר אילן, אבל מהר מאוד זה הפך לקמפיין ארצי עם התאחדות הסטודנטים בישראל ואז בקמפוסים בכל העולם. אנחנו פעלנו להעלאת המודעות הציבורית לנעדרים", היא מספרת. "רכשתי ממפעל בקריית שמונה דיסקיות לא תקניות שהוא ייצר וחרטנו עליהן את שמות הנעדרים. אפילו הענקתי לרחבעם זאבי דיסקית עם השמות חקוקים עליה והוא הלך איתה עד יום מותו".

משם נחתה סטבון לתפקידה כעוזרת פרלמנטרית וצברה ניסיון רב שנים מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית. "נכנסתי לחיים הפוליטיים די במקרה. בהתחלה הייתי היועצת הפרלמנטרית של שאול יהלום, וכשמונה לשר התחבורה שימשתי יועצת השר, גם של זבולון אורלב כשהיה שר הרווחה". לאורך השנים עבדה כמה מספר חברי כנסת וביניהם גם מירב בן־ארי, אורן חזן ועוד.

את בחורה עדינה. מה לך ולעולם הפוליטי מלא התככים והיריבויות?

"יש לפוליטיקה הרבה פנים. יש את הפן החיצוני שמרתיע רבים מלהיכנס לשם. אבל מה שמחבר אותי לעולם הזה הוא העשייה המשמעותית והיכולת לקדם דברים ולשנות מציאות. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. כשנתקלתי תוך כדי בדברים שלא היו מקובלים עליי, אמרתי: אוקיי, אני רואה את זה, אני לא תמימה ולא נעים לי, אבל אני שומרת על עצמי ונשארת כמו שאני. בתוך הכנסת מגלים חברי כנסת שכלפי חוץ הם בעלי תדמית מסוימת ובפועל מרשימים בעשייה שלהם. הם פתוחים ומכילים וקשובים. ויש גם אחרים שכלפי חוץ בעלי תדמית מסוימת ומגלים שתוכם לא כברם והכול מהשפה לחוץ. תמיד השתדלתי למצוא את הטוב והמאחד. גם כשכתבתי הצעות חוק עבדתי תמיד להחתים כמה שיותר חברי כנסת מסיעות הבית השונות. תמיד עבדתי בשיתופי פעולה, אני מאמינה בדרך הזאת".

היית רוצה להיות חברת כנסת?

"היו לי הצעות בעבר, אבל זה לא התאים לי בתקופות מסוימות בחיים. השאיפות שלי הן לקדם עשייה חברתית, אבל הכנסת היא לא יעד מבחינתי אלא אמצעי, כלי. אני מכוונת לתפקידים של הובלה, של הטמעה של נושאים שיעלו על סדר היום הציבורי".

"לא עברתי בגני שעשועים"

סטבון, תושבת אלון שבות, נשואה לרב מיכאל סטבון אשר מכהן כרב קיבוץ שלוחות. 11 שנים היו בני הזוג סטבון מאותגרי פוריות, וגם כאשר החלום להביא ילד לעולם נראה רחוק הם התעקשו לא להרים ידיים ושמרו על אופטימיות. "אף רופא לא נתן לי שום סיכוי ללדת", היא משתפת בכנות. בדרך להגשמת החלום לילד, סטבון נאלצה לעבור יותר מ־40 סבבים של טיפולי הפריה חוץ־גופית, שכוללים הרדמה מלאה ואתגר נפשי ופיזי אדיר. "זה שוחק את הנפש. אם לא הייתה לי את השותפות המלאה עם בעלי, שתמיד תמיד היה לצידי במסע הזה, אני לא יודעת איך הייתי מחזיקה מעמד".

צריך חוסן נפשי אדיר כדי לעבור כל כך הרבה טיפולים. איך לא נשברים אחרי 11 שנים?

"ידעתי שאסור לי להישבר, לא הייתה לי את הפריבילגיה להישבר. היו פעמים שחזרתי מטיפול על הבוקר, לקחתי משככי כאבים והלכתי לעבודה ולאף אחד לא היה מושג מה עברתי רק כמה שעות קודם. בכלל, להיות מאותגרת פוריות ולחיות בחברה דתית וביישוב דתי כשנושא של משפחה וילדים וחגים הוא במרכז השיח, זה לגמרי לא פשוט. כל השנים בשמחת תורה ובפורים דאגתי לא להיות ביישוב שלי, כי זה חג של ילדים והיה לי קשה מדי. בדיעבד, אחרי שהתאומים נולדו, פתאום קלטתי שעד אז בחיים לא עברתי בגן השעשועים ביישוב, זה היה אצלי מחוץ לתחום. בתת־המודע ככה כנראה שרדתי. כיביתי לעצמי מנגנונים מסוימים במוח".

השנים חלפו, היריון אין, ובני הזוג סטבון החליטו לבקש לפני הטיפול הבא ברכה מהרב מרדכי אליהו זצ"ל. "דפקנו בדלת הבית והרבנית התנצלה שהרב לא מרגיש טוב ולא יוכל לקבל אותנו. מיכאל אמר: 'הרב חיתן אותנו לפני 11 שנה ואין לנו ילדים'. הרבנית התנצלה ואנחנו ירדנו מאוכזבים במדרגות למטה. פתאום שמענו את הרב אליהו קורא בקול: 'איפה הזוג שחיתנתי?'. עלינו אליו חזרה בריצה. הוא האזין לנו ואז בירך אותנו ואמר 'יהיה בסדר', וכך היה. אחרי 11 שנים נכנסתי להיריון עם התאומים שלי, ואחרי שנה שוב זכינו לבת מתוקה. צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא אומרת בהתרגשות. אחרי שנים של ציפייה, בתוך שנתיים חבקה סטבון שלושה ילדים קטנים ובמשך שנתיים הקדישה את זמנה לגידולם, "עד שזבולון אורלב קרא לי לבוא לנהל את מטה הבחירות, וחזרתי לעשייה בעולם הפוליטי".

בתור מאותגרת פוריות בעברך, את חושבת שיש מספיק מודעות ורגישות במגזר לנושא הזה?

"היום יש הרבה יותר מודעות מבעבר. הייתה תקופה שכל ברית שהגענו היו מיד נותנים לנו להיות הקווטרים, דוחפים לנו את התינוק לידיים. קחו, זו סגולה לילדים. זה בא ממקום אכפתי ודואג ללא ספק, אבל זה מאוד הביך אותי. הם רצו לעשות טוב, אבל שיבררו קודם אם הזוג בכלל בעניין. לאורך השנים היו גם כל מיני אמירות שאנשים זרקו ובלי להתכוון פגעו". אמירה אחת היא זוכרת במיוחד: "כשכבר הייתי בהיריון, בחודש חמישי, סיפרתי למישהי שמגיע לנו מזל טוב ואני בהיריון. היא ענתה לי 'אני כבר מזמן הפסקתי להסתכל לך על הבטן'. אני בטוחה שזה נאמר ממקום טוב, אבל זה מאוד פגע בי כי רגע, זה אומר שהייתה תקופה שלא הפסקת להסתכל על הבטן שלי? למה? ומה זה אומר שהפסקת להסתכל? שהתייאשת? מי נתן לה את הזכות להתייאש? אני לא התייאשתי מעולם", היא אומרת בכאב ומבקשת לנהוג בתבונה וברגישות עם זוגות מאותגרי פוריות.

בלי אג'נדות ועם שיתופי פעולה

לתפקיד יו"ר מועצת ארגוני הנשים הארצית נכנסה סטבון לפני כשנתיים. התפקיד עובר ברוטציה בין ראשות הארגונים השונים, כאשר כל קדנציה אורכת שלוש שנים. סטבון נכנסה לתפקיד כנציגת תנועת אמונה, שבה היא חברת הנהלה, בהמלצתה החמה של יושבת ראש התנועה ליאורה מינקה, שוויתרה על התפקיד לטובתה של סטבון. "ליאורה הסבירה שהיא מבקשת להצמיח מנהיגות צעירה ואני מאוד מעריכה אותה על כך".

המועצה מורכבת מהארגונים הגדולים, כגון ויצו, נעמת, אמונה, נשות הדסה, איגוד נשים אקדמאיות ועוד. "בהחלט יש על סדר היום הציבורי נושאים חשובים שקשורים לכולנו כנשים, ויחד אנחנו פועלות לקידום הנשים בישראל. אני מאמינה בעשייה שמשלבת כמה שיותר כוחות, ולכן דואגת לשיתופי פעולה רבים ככל האפשר בתוך הארגונים ומחוצה להם". כבעלת ניסיון רב שנים מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית סטבון מודעת לחשיבות הרבה ביצירת שיתופי פעולה, גם בין קצוות כמעט בלתי אפשריים.

"אני לא מאמינה בפטרוניזם. אני לא אחליט בשביל אף אישה מה נכון וטוב לה", היא פורשת את השקפתה, "התפקיד שלי כיושבת ראש הוא לאפשר לאישה לממש את מה שליבה חפץ ולא את מה שאני חושבת שנכון בשבילה. ואם ליבה חפץ כרגע לגדל ילדים בבית, אז התפקיד שלי הוא לדאוג לה לתנאים ולקדם חקיקה לחופשת לידה יותר גמישה ותומכת. ואם אישה בוחרת לצאת לעבוד, אז התפקיד שלי הוא לאפשר לה תנאים להתפרנס בכבוד. ואם היא רוצה לתמרן בין עבודה ומשפחה, אז התפקיד שלי הוא לנתב את האפשרויות שלה לכך. התפקיד שלי הוא לא להכתיב לאף אחת ולא לכפות את האג׳נדה שלי על אף אחת", היא מציינת. "כשאני מקדמת נשים אני רוצה לקדם אישה בתל אביב, במאה שערים ובמגזר הבדואי. אני רוצה לקדם את כולן, גם מי שלא חושבת כמוני", היא מבהירה בנחרצות. יחד עם זאת, סטבון לא נמנעת מלהביע את דעתה על התנהלות ארגוני נשים, שאינה ראויה לטעמה: "אני מאמינה שקידום נשים הוא על ידי עשייה משמעותית, אבל כשמנהלים מאבק סביב נקודות ופסיקים אני חושבת שזה פספוס", סטבון מתייחסת בדבריה למאבק המיליטנטי שניטש לאחרונה להפיכת השפה העברית לשפה רב־מגדרית.

אבל אולי בעיני מובילות המאבק המהפכה הגדולה מתחילה בדברים הקטנים כמו הפסיק והנקודה?

"אני יכולה להביע את דעתי ולומר שחקיקת חוקי תעסוקה לנשים תסייע לנשים יותר מאשר אם יהיה כתוב פסיק ונקודה. זו הגישה שלי וזכותה של כל אחת לחשוב אחרת. המאבק שלי הוא לא בנקודה ולא בפסיק. אני לא מכוונת לשם, לא זה מה שיביא את השוויון. ובכלל, אני לא מאמינה במאבקים כוחניים. כוח מוביל ליותר כוח. עברית היא שפה מדוברת, זו השפה הרשמית של מדינת ישראל, וההתעקשות על הנקודה תעורר אנטגוניזם להכול. למה לבוא עקום אם אפשר לבוא ישר? למה לפעול בצורה לעומתית? אתן רוצות להשפיע? אל תהיו לעומתיות. אני רוצה לקדם נשים אז אני אקדם הצעות חוק, אבנה מסילות, זו הדרך וזה מה שאני מביאה איתי".

סטבון מבקשת מציבור הנשים לפעול מתוך כבוד הדדי, וקובלת על המתקפה שהייתה על יו"ר החמ"ד שוש נגר בשל דרישתה לאסור את השימוש בכתיב דו־מגדרי בפרסומי החמ"ד. "נשים שיגרו מכתב לשר החינוך ובו היא הותקפה והושמצה. איך אתן מסוגלות לכתוב על אישה בתפקיד בכיר ובעלת רקורד חינוכי מילים מבזות ומזלזלות בגלל שאתן חולקות על דעתה? למה אתן צריכות להיות המבקרות הכי גדולות של נשים? איך אתן רוצות שגברים יקבלו אתכן אם אתן לא תקבלנה אחרות?" היא תמהה ומוסיפה דוגמה למקרה דומה: "ראש העיר בית שמש עליזה בלוך הובילה מהלך מדהים לקרוא לרחובות בעירה על שם אישים ציוניים. בעיר שמתמודדת עם מורכבויות אדירות, זה לא מובן מאליו בכלל. רק מה, ההחלטה הייתה שהשמות יהיו לפי שמות המשפחה והשמות הפרטיים לא יצוינו. ההחלטה הזאת עוררה סערה ונשים התחילו לתקוף אותה. לקחו את כל המהות של התפקיד שלה וכימתו אותו רק לדבר הזה. הופנתה כלפיה אלימות, אין לי מילה אחרת. תקפו אותה בצורה מבישה. למה שנשים יהיו הראשונות שתוקפות אותה? כשהבאתי את עליזה בלוך לדבר באחד הדיונים במועצה, היא שיתפה באכזבה הגדולה שלה מארגוני הנשים שהיו הראשונים שתקפו אותה על הסיפור הזה. רוצים לראות יותר נשים בעמדות מפתח, אבל כשאישה כמו עליזה שנמצאת בעמדה כזאת חוטפת ככה - איזה מסר אתן מעבירות לנשים אחרות? זה מרחיק נשים איכותיות מהזירה הציבורית. זה מסר שצריך להדהד בנו חזק".

"גברים הם לא אויב"

אחד הנושאים המרכזיים שבהם מתמקדת סטבון הוא קידום תעסוקת נשים וקידומן במרחב הציבורי. "בכנסת הקודמת היו רק 28.8 אחוזים של ייצוג נשי. כשייצוג נשי לוקה בחסר מתקבל בהשלמה בציבוריות הישראלית זה מקרין הלאה. המחקרים מלמדים שכאשר במגזר הציבורי נשים נמצאות בעמדות בכירות, זה משפיע על נשים גם בתחומים אחרים וגם גובה השכר שלהן נקבע בהתאם. פערים בשכר פחות קיימים במדינות שבהן יש נשים בעמדות בכירות. אין סיבה בעולם שאישה תרוויח פחות מגברים אם היא נמצאת באותו תפקיד, ולא סביר שבמקצועות שנחשבים נשיים השכר יהיה נמוך יותר. יש לקדם נשים בתעסוקה, זה חשוב וזה צודק", היא אומרת בהדגשה. "צריך לדאוג לנוכחות של נשים בתפקידים השונים במרחב הציבורי. אני, למשל, חברת מליאת מועצת גוש עציון וגם הרצתי קבוצת נשים למליאת המועצה ולוועדי היישובים. לא נועדנו רק לוועד הורים ולקנות מתנות לסוף השנה".

כחלק מעידוד נשים וקידומן בזירה הציבורית סטבון עמלה בימים אלו על הקמת בית ספר למנהיגות נשית: "הכנסת היא זירה גברית ואלימה, וכשנשים מאמצות שפה גברית הן לא מצליחות. לנשים יש שפה משלהן, ולכן המטרה שלי בבית הספר למנהיגות נשית היא להצמיח מנהיגות בתהליך יסודי ועמוק על ידי הענקת כלים רחבים והדרכה. למה כשנשים מגיעות לכנסת משבצים אותן לוועדת החינוך, לוועדת הרווחה ולוועדה לקידום מעמד האישה? אני רוצה שהן תתרומנה מכישוריהן בעוד תחומים ותפקידים".

נושא בוער נוסף שבו עוסקת סטבון הוא מיגור האלימות כלפי נשים. "האלימות היא תופעה קשה למיגור. אלימות היא לא רק כלפי נשים, לצערי יש אלימות כללית שפושה בחברה ובאה לידי ביטוי גם באלימות נגד נשים. האלימות נגד נשים מגיעה למימדים זוועתיים של רצח ויש לצערנו נשים שחיות במערכת זוגית אלימה. אני סוברת שמיגור האלימות ייעשה על ידי חינוך מגיל צעיר. אני מאמינה בחינוך ככלי לכל דבר ולאלימות בפרט. אם רוצים למגר את התופעה צריך להתחיל מגיל אפס. ואני לא מתכוונת שצריך לבוא לגנים ולבתי הספר וללמד שכל הגברים הם אלימים ורוצחים פוטנציאליים, זו ממש לא כוונתי. כשאני מחנכת את הילד שלי לדבר בכבוד בבית, לדבר בכבוד להורים ולחברים ולכבד את המרחב של האחר, אני מאמינה שהוא ילמד לכבד כל אדם ובעזרת השם בעתיד גם את אשתו. קראתי לשר החינוך לקדם תוכניות מתאימות בתוך מערכת החינוך ובהקדם האפשרי".

הרבה פעמים במאבק נגד אלימות כלפי נשים המין הגברי מצטייר כאויב.

"זאת טעות. הגברים הם לא האויבים שלי. אם אני רוצה לקדם נשים, אני רוצה לראות גברים בתוך המאבקים שלי. אי אפשר לקדם נשים רק עם נשים. זה לא שני צדדים. אין כאן מלחמה בין המינים. אנחנו עומדים יחד באותו הצד. כשהופכים את הגברים לאנסים ורוצחים פוטנציאליים זה עיוות וזה מנוגד לתפיסת החיים שלי. זו גישה מוטעית מיסודה. אנחנו כאן יחד, גברים ונשים, מקווים ליצור עולם טוב יותר".

איפה את רואה את עצמך בעתיד?

"אני מכוונת לעשייה משמעותית מתוך מקום של עיצוב סדר היום הציבורי. האפשרות של כנסת מבחינתי היא רק אמצעי ולא מטרה. יש עוד דרכים לממש את היעדים שאני מאמינה בהם, ואיפה שאני אמצא את הכלים ואת המרחב להשאיר חותם - לשם בעזרת ה' אני אכוון את עצמי".