עניי המגזר קודמים

המודל המצוי אצל חלק מנבחרי הציבור חובשי הכיפה הוא להעדיף דווקא את המגזר הכללי, כדי להיות כלל־ישראלי ולא להיתפס כמגזרי. מדובר בטעות יסודית, שכן גם רבותינו הדריכו אותנו שיש להשקיע קודם כול במגזר הדתי על מנת שיוכל לתרום מערכיו לכלל הציבור

הרב אברהם וסרמן , כ' באדר תשפ"א

עניי המגזר קודמים-ערוץ 7
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

כיפה פרטית

הסיפור הבא קרה ועדיין קורה מדי פעם. להלן אציג את המבנה שלו, את הפרטים ימלא לעצמו מי שעבר את החוויה הזאת. אתה מנהל מוסד תורני שמתוקצב בידי המדינה. הממונה עליך הוא אדם חובש כיפה, אפילו כיפה גדולה. הפגישה מתחילה בלבביות, אפילו בתחושה חברית. אבל התשובה שלילית, למרות שמבחינה חוקית ניתן היה לאשר את הבקשה. מופתע ונדהם אתה שואל: למה? הרי שנינו חובשי כיפה וחולקים השקפת עולם דומה? התשובה צוננת: הכיפה היא פרטית, לא נבחרתי לתפקיד כדי לקדם בקשות של אנשי המגזר. בדרך החוצה, מאוכזב ופגוע, אתה פוגש את מי שקדם לו בתפקיד. הוא אינו חובש כיפה, ודווקא הוא עזר לך בבקשות דומות בעבר. אתה שואל את עצמך: למה הוא מתנהג ככה? ייתכנו כמה מניעים לתופעה כזו. להלן אציע חלק מהם.

לעיתים המניע הוא אידיאולוגי, "ממלכתי". כביכול ממלכתיות פירושה להפנות כתף קרה דווקא למגזר שממנו באת ושאליו אתה שייך מחוץ לשעות העבודה. אולם חסרה כאן ההבנה הפשוטה והבסיסית של המציאות: מדינת ישראל, ככל מדינה, היא מדינת כל מגזריה. אין קבוצת רוב שעשויה בתבנית אחת ואליה שואפים להשתייך. בתחילת ימי המדינה ניסו אומנם להפוך את הכול לדמות הצבר האשכנזי־סוציאליסטי, יפה הבלורית והתואר. כבר באותם הימים היה זה כישלון מהדהד, ואת מחיר הניסיון הנואל ההוא אנו משלמים עד היום בריבית גבוהה. כיום איש אינו חושב כך. יש אומנם מי שסבורים שהם אליטה קובעת, ונלחמים כדי להשליט את דעתם וערכיהם על החברה כולה. הם מעוניינים שאחרים יחשבו שהם המיינסטרים, הישראלי האולטימטיבי. אבל הם לא מייצגים את הכלל, והם ממש לא מיינסטרים.

המדינה מורכבת ממגזרים – חרדים, דתיים וחילונים, מזרחיים ואשכנזים, עולים וותיקים, יהודים ומיעוטים ועוד – וגם אנחנו מגזר. כל מגזר דואג לעצמו, ובסופו של דבר יקבל כל אחד רק חלק ממה שדרש. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים" (קהלת רבה א, לד). לכל מגזר יש קו אדום שאותו אין לחצות ביחס אליו. כשהקו הזה נחצה – בשוגג או במזיד – המגזר מתקומם ונאבק. זו מהותה של דמוקרטיה.

אם הציבור הדתי־לאומי, מוסר הנפש והאידיאליסטי, לא רוצה להישבר במעלה ההר עליו לפתח תודעת מגזר ופעילות בסגנון מגזרי. זה קצת קשה, מכיוון שקולות רבים בתוכנו קוראים לעסוק בכלל־ישראל ולהתמזג אל תוך ציבור כללי שאינו קיים באמת. אך מעולם לא נרתענו ממשימות קשות, ויכולנו להן.

לתרום לכלל, לדאוג למגזר

נשמת ישראל אחת היא, אבל העם מורכב משבטים. הרב צבי יהודה קוק הדגיש פעמים רבות את הביטוי "איש על מחנהו ואיש על דגלו". כלומר, קיימת הבחנה בין סגולותיו של כל שבט ושבט ותפיסת המקום הפיזי והרוחני המיוחד לו כדי ליצור את מחנה ישראל הכללי, אשר במרכזו המשכן ולוחות הברית. הוא נהג לומר בהקשר זה את המשפט "דיפרנציאציה איננה סֶפֶּרָציה". בעברית: הבחנה אינה הפרדה. הרב צבי יהודה הדגיש זאת במיוחד באשר לאופן שבו ההבחנה יוצרת דרגות שונות בין המובחנים, ולמרות זאת אינה מפרידה.

מכאן להתמודדות על תקציב, עמדות כוח, שליטה, הנהגה, הגנה על הבית ומאמץ להנחיל את הערכים שאנו מאמינים בהם. ובכן, כדי לעזור לכלל ישראל אנו חייבים למלא בעיקר את חלקנו בפסיפס. אין מי שיעשה זאת במקומנו.

נראה שחז"ל הכירו תופעות דומות ולכן טרחו והדגישו "עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמים" (בבא מציעא עא, א. ונפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא). לכאורה למה להקדים? אדרבה, צדקה לעניי עיר אחרת תיראה יותר שוויונית ויותר הוגנת. יותר אובייקטיבית וממלכתית. כך לא יחשדו שקידום עניי עירי נובע ממניעים פסולים. אלא שזו טעות. כל מקום מופקד ואחראי על החלק שלו, וכך כולם יחד משלימים אלו את אלו.

עוד אמרו חכמים: "האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו... והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה' (ישעיהו נח, ט)". רש"י מסביר: "ואוהב את שכניו נמי (גם כן) כמקרב את קרוביו דכתיב 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'" (סנהדרין עו, ב). כלומר, דווקא מה שנראה כהטבה לאנ"ש – הוא מה שמתבקש מכל אחד.

ודוק, אין כאן שלילה של מי שאינו קרוב או שכן, אלא סדר עדיפות וקדימות. לכן, גם הדואג למגזר יעשה את מיטב המאמצים כדי לעזור לכל אדם או קבוצה באשר הם, אך בראש ובראשונה עליו למלא את התפקיד החשוב שהוא עיקר השליחות שלו. הניסיון מוכיח כי אין בדבר סתירה. מי שמשקיעים בפיתוח המגזר שלהם דואגים הרבה גם למי שאינם חלק ממנו. מי שדרכו לעשות טוב – מיטיב לכול. דרכו של הראי"ה קוק היא נר לרגלינו, והוא גמל חסד ועזר גם למתנגדיו הקיצוניים בשעה שהיו במצוקה. אך בראש ובראשונה הוא קידם את הערכים שבהם האמין, וטיפח את מי שאימצו אותם.

הכיפה עוד לא השתלבה

התופעה הזאת קיימת גם במישור המפלגתי. לא פעם נראה חובש כיפה שמכהן בכנסת או בממשלה, ופועל בנושאי דת ומדינה שלא בהתאמה לערכים דתיים. הוא יקפיד להתפלל במניין בבית הכנסת שבכנסת, אבל כשייצא משם – התנהלותו לא תביע את דתיותו. אומנם, בה בעת יפנה למצביעים שהנושא הדתי חשוב להם, יצביע על הכיפה שלראשו ויבקש את תמיכתם, בהתעלם מהעובדה שההוא חובש כיפה פרטית.

פעמים רבות בכירי הממשל החילונים מקיפים עצמם במכוון ביועצים ובעוזרים חובשי כיפה, כדי לזכות בקולות הדתיים. העיתונות המגזרית אפילו כותבת "פלוני אלמוני בוגר ישיבת הסדר קיבל תפקיד וכו' – כבוד!" (סגנון הבעה הלקוח מהלקסיקון של סניפי בני עקיבא). כביכול השתלבנו בממשל, ואנחנו משחקים במגרש של הגדולים. אלא שפעמים רבות לאישים הנכבדים והחשובים הללו יש כיפה פרטית או כיסוי ראש פרטי. הם השתלבו – הכיפה עוד לא.

המפנה הגדול

לעיתים המניע הוא הצורך להוכיח לסביבתך שאתה לא מגזרי. כך יאהבו אותי וכך אהיה מקובל. הנה דחיתי בקשה של גורם דתי שיכולתי לאשר. יש שמגדילים לעשות, ודווקא גורם חילוני יקבל אישור לבקשה דומה. אני דן לגופו של עניין. כאילו שדיון לגופו של עניין מחייב התנכרות לקבוצת השיוך שלך. והלוא אין מדובר בהחלטות המנוגדות לחוק, ולבעל התפקיד יש שיקול דעת לגיטימי בתוך המסגרת. הרצון להוכיח את עצמנו ולמצוא חן הוא סעיף של הרצון "להתנחל בלבבות", לקבל אישור מן החוץ שאנחנו "ממש בסדר". יש בזה לא מעט רגשי נחיתות.

הכול מעוניינים בתמיכה ציבורית ובאהדה, אך אינני מכיר מגזר ששם לו כמטרה מרכזית להתנחל בלבבות. לא המגזר החרדי, לא המגזר הערבי, לא אנשי השמאל, לא ההסתדרות ולא ארגוני העצמאיים. כשנדע לעמוד על זכויות המגזר, ונפעל לקידומו ולהנחלת ערכיו – עשוי להתחולל המפנה הגדול: יתחשבו בנו, יעריכו אותנו ולא ירמסו אותנו כפי שקרה וקורה במהלך השנים. או אז נוכל להמשיך בתנופה גדולה את המפעל העצום של שיבת ציון, הן בחלקו הרוחני והן בחלקו המעשי.