תקופת הקורונה הביאה בכנפיה קשיים רבים, ובין היתר גרמה גם לסגירתם של בתי כנסת למשך תקופות ממושכות.
לבית הדין לממונות 'ארץ חמדה - גזית' בירושלים הגיע סכסוך בין משכיר דירה לבין שוכר ששכר את הדירה על מנת לעשות בה שימוש כבית כנסת, בשאלת תשלום דמי השכירות עבור החודשים בהם היה בית הכנסת סגור מאונס בהתאם לתקנות הקורונה.
בפתח פסק הדין נתנו הדיינים תוקף להסכמות שהושגו בין הצדדים בנוגע לאפשרות של סגירה עתידית של בתי הכנסת עקב המגיפה, ואז נפנו לדון בתביעה לתשלום דמי השכירות בחודשים בהם בית הכנסת כבר היה סגור.
על מנת להסביר את המסקנה אליה הגיעו, ציינו הדיינים כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, אך פירטו את השיקולים שהביאו אותם להחליט מה הפשרה הנכונה במקרה הזה.
לדברי הדיינים, הוראות הממשלה בעקבות מגפת הקורונה מוגדרות כ"מכת מדינה" ובין הפוסקים ישנה מחלוקת גדולה מה הדין בנוגע לתשלום דמי שכירות שהתבטלה בגלל מכת מדינה.
בין היתר עולה השאלה, מי היה אנוס – השוכר או המשכיר. במקרה זה יש לכך משמעות רבה כיוון שהיה שלב בו בתי הכנסת נשארו סגורים אך היה מותר להתפלל בחוץ, כלומר, האונס היה על המשכיר ולא על השוכר
עוד עלה כי על חודש אחד מתוך השניים שבמחלוקת המשכיר כבר קיבל את שכר הדירה, מה שהופך אותו ל"מוחזק" בכסף.
בסיכום ציינו הדיינים כי "מעיקר הדין על פי פסק הרמ"א (חו"מ שיב, יז), השוכר פטור מלשלם במכת מדינה, אך מכיוון שהצדדים הסכימו לפשרה, ומכיוון שהתובע הציע הצעה שמיטיבה עם הנתבע, ומגינה על ההשקעה הכספית שהוא השקיע בבית הכנסת למשך עוד שנים ארוכות, לפיכך סבור בית הדין שהנתבע חייב במקרה זה, בגלל כל השיקולים שהוזכרו לשלם כשליש משכר הדירה של כל חודש".
פסק הדין ניתן על ידי אב בית הדין הרב עדו רכניץ והדיינים הרב שמעון גרבוז והרב ישועה רטבי