לפני מספר שנים, שודרה ברדיו תוכנית שעסקה בדמותו של הרב דב מעייני. הרב מעייני היה רבה של המושבה 'מגדיאל', (כיום חלק מ'הוד השרון'), עוד בימי טרום הקמת המדינה, והיה פעיל מאוד בנושאי חינוך תורני וקימום החיים הדתיים בישוב החדש בארצנו הקדושה.
לתוכנית התראיין בנו של הרב דב, הלא הוא הרב בצלאל מעייני, שזכה להמשיך את דרך אביו ולכהן כרבה של הוד השרון. המראיין שאל את הרב בצלאל - אתה בוודאי לא זוכר כמעט כלום מאביך, שהרי אביך נפטר כשהיית בן 7 בלבד?
למרבה ההפתעה, ענה הרב בצלאל – 'תתפלא, אני זוכר את אבא טוב מאוד. אני זוכר, שבזמן שאבי היה אוכל בסעודת שבת את המרק, הוא היה אומר בהתלהבות גדולה על כל כף של מרק, "לכבוד שבת קודש"...'.
סיפור זה מבטא נקודה חשובה מאוד בחינוך ילדים בפרט, ובחיבור לחיי תורה ומצוות בכלל. אנשים חושבים שמי שרוצה לחבר אנשים וילדים לחיי תורה ומצוות, צריך לעסוק בעיקר בהסברה שכלתנית על העניין, אך האמת היא שהנקודה המרכזית שחשובה לאנשים היא החיות. אנשים אוהבי חיים ותאבי חיים, והם נמשכים למקום שהם מרגישים שיש בו חיים.
החיבור לחיי תורה ומצוות מתחיל מהחיות שיש להורים, למחנכים ולאדם עצמו בתורה ובמצוות. ולהיפך, חלילה, כשאין חיות בקשר עם ה', הוא יכול חלילה להתייבש ולהידרדר לחטא.
עניין זה נרמז בלשון התורה ובביאורי חז"ל לפרשתנו. החטא הראשון של האדם הוא חטא עץ הדעת. החטא הראשון של עם ישראל כעם, לאחר מעמד הר סיני, הוא חטא העגל. ויש קשר בין החטאים הללו בדיוק בעניין זה של החיות. בעקבות חטא עץ הדעת, נמנעה מהאדם היכולת לאכול מעץ החיים ובאה מיתה לעולם. אולם, במעמד הר סיני "קיבלו ישראל את התורה... כדי שלא יהא מלאך המוות שולט בהן" (עבודה זרה ה, א), כלומר, עם ישראל חזר למצב שלפני חטא עץ הדעת. אולם, בחטא העגל חזר מלאך המוות לשלוט בהם (רש"י שם).
אמנם, מצאנו בגמרא (שבת קמו, א), שבשעה שחטאה חווה בחטא עץ הדעת בא עליה הנחש והטיל בה זוהמה, אך כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש מהם, ומשמע מהגמרא שמציאות זו לא פסקה גם אחרי חטא העגל, וגם כיום גופם של ישראל שונה מגופם של הגויים ואין בו זוהמה.
אמירה זו מלמדת אותנו, שמעמד הר סיני השיב את גופם של ישראל למצב שקודם חטא עץ הדעת, והדבר מתאים לדברי חז"ל שהבאנו לעיל, שבעקבות זאת היו ישראל צריכים לחיות לעולם, כמצב שהיה שרוי בו האדם לפני חטא עץ הדעת. אולם לעיל גם ראינו, שבעקבות חטא העגל, חזרה המיתה לישראל, נמצא שחטא העגל חולל בגופם של ישראל תהליך של חוסר חיות, המקביל חלקית למה שחולל חטא עץ הדעת לגופם של כל בני האדם, וכפי שביאר הרמח"ל שמאז החטא אין בכוח הגוף להזדכך בעולם הזה ולהתלוות לנשמה לחיים נצחיים.
ביטוי לפגם הגוף בעקבות חטא העגל אפשר למצוא בהבדל שיש בין לוחות הראשונים ללוחות האחרונים. על הלוחות הראשונים נאמר – "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא" (שמות לב, טז). שני עניינים יש כאן – לוחות ומכתב, ושניהם מעשה אלוקים הם. הכתב מבטא את התוכן, הצד הרוחני, ואילו הלוחות הם האבן של הלוחות, המבטא את הגוף, שגם הוא היה מעשה אלוקים.
אולם לאחר חטא העגל והתשובה שבעקבותיו, הצטווה משה (שמות לד, א) – "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות...", הכתב האלוקי חוזר, אבל האבן של הלוחות הוא כבר מעשה ידי משה ולא מעשה ידי ה'. אמור מעתה, התשובה שאחרי החטא הועילה להשיב את הצד הרוחני, אך הגוף לא חזר לאיתנו הראשון, ומיתה נגזרה עליו.
זו הסיבה, שמשה הצטווה במילה 'פסל', מלשון 'פסל', כי פסל הוא גשמי, וככל דבר גשמי הוא מוגבל במקום ומוגבל בזמן, לכן הוא אלוהים מתים שלא יכולים לחיות לנצח, והנדבק בו נדבק במוות. לעומתו, מי שעובד לה' עובד לאלוקים אין סופי, אלוקים חיים, ומתוך עבודה זו הוא אף זוכה ונדבק בחיים הרוחניים האין סופיים.
כידוע, בחטא העגל, לא רצו ישראל ליצור תחליף לה' אלא תחליף למשה, אמצעי שיחבר בינם ובין ה', נמצא שהם רצו לעבוד אלוקים חיים אך דרך אמצעי מוגבל ומת. לכן, הם נענשו באופן המקביל לחטאם, נשמתם האלוקית שבה בתשובה וזכתה לחיים נצחיים, שניתנו להם דרך הכתב של הלוחות, אך על האבן של הלוחות האחרונים נאמר 'פסל', כי הגוף שהוא האמצעי המחבר את הנשמה אל העולם הזה, נדבק במוות והפסיד את יכולת החיים האין סופיים בעולם הזה.
ואולי, נרמז העניין בפרשתנו גם בציווי על השבת – "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות... השבת לדורותם ברית עולם". מי שמתחייה מהשבת, עד שהוא שומר אותה, מלשון – "ואביו שמר את הדבר", כלומר מצפה ומשתוקק לבוא השבת, כי היא מחייה אותו, הרי הוא זוכה שאף צאצאיו ישמרו את השבת לדורות עולם.
שנזכה כולנו לחוש את עוצם החיות שאנו מתחיים מהתורה הקדושה, ולשמור שבת תדיר בהתלהבות ושמחה!