לאחרונה, במסגרת פאנל בחירות, הצביע שר החקלאות, אלון שוסטר ממפלגת כחול לבן, על בעיה המטרידה זה מכבר מומחים במדיניות ציבורית וארגוני סביבה בישראל – הצפי לגידול משמעותי באוכלוסייה בארץ בשנים הקרובות והשפעת גידול זה על איכות החיים.
לא בכדי מדינת ישראל מתאפיינת בגידול אוכלוסייה משמעותי משנה לשנה, מגמה הפוכה למגמה המאפיינת מדינות מפותחות אחרות. באירופה לדוגמה, פחות ופחות אנשים מקימים משפחות ומביאים ילדים לעולם, וכך למרות השיפור בתנאי המחייה והארכת תוחלת החיים באמצעות רפואה מתקדמת, קצב גידול האוכלוסייה הינו שלילי. בישראל לעומת זאת חל גידול עקבי במספר הילדים למשפחה במשפחות היהודיות. גם גלי העלייה ארצה משפיעים כמובן על מגמת גידול האוכלוסין.
אין ספק שאחד הגורמים המשמעותיים לגידול העקבי והמשמעותי באוכלוסייה בארץ הינה הזיקה החזקה של מרבית התושבים למסורת ישראל וערכיה, ובהם עידוד ילודה, תפיסת המשפחה כמרכזית בהוויית הקיום האישי והתרבות העשירה שלנו המתרכזת במידה מרובה סביב חגים וכינוסים משפחתיים. למסורת זו ישנו ביטוי גם במדיניות הציבורית הרשמית בישראל בדמות קצבאות והטבות למשפחות מרובות ילדים.
אולם אחרי הרתיעה הראשונית האינסטינקטיבית מדבריו של שוסטר, הצורמים לאוזן הישראלית הממוצעת. ואחרי נטרול התחושה, כי לא בהכרח מפריע לחלקים בישראל גידול האוכלוסייה הכללית, אלא הגידול המשמעותי באוכלוסייה מסוימת (כבר היום למעלה מ – 50% מתלמידי בתי הספר היסודיים הינם דתיים או חרדים), נותרת השאלה בעינה – ישנו גבול ליכולת נשיאת כמות אנשים בשטח נתון, וכאשר חורגים מגבול זה, יש לכך מחירים: בהתחלה מינוריים יחסית וניתנים אולי לספיגה – בדמות פקקים, פחות עתודות טבע לתיירות (זוכרים את הפעם האחרונה שחיפשתם פינת חוף פנויה בכנרת?), זיהום וכדו', אך בהמשך הדבר עלול להגיע עד כדי קריסת תשתיות, עוני ומחלות.
מומחים במדיניות ציבורית ממליצים כפתרון לצפי זה לעודד זוגות להסתפק ב"תחלופה בין דורית" (שני ילדים למשפחה), ובכך להשאיר את גודל האוכלוסייה על כנו, לצמצם את הקצבאות למשפחות מרובות ילדים ולהנגיש אמצעי מניעה.
על עצם התחזית הפסימית של המומחים, ראו מענהו של הרב שמואל אליהו שליט"א באתר כיפה המציג נתונים מעודדים על הצמיחה הכלכלית של ישראל המאפשרת גם צמיחה דמוגרפית. אך בהנחה שיתכן שהבעיה אכן עומדת לפתחנו בטווח נראה לעין, מה הפתרון שאנו, המאמינים שתורתנו תורת חיים, וטמונות בה הדרכות רלוונטיות לכל מצב והתפתחות אנושית, מציעים במענה לתחזית זו?
המקורות המצווים ומעודדים ילודה בתורתנו ידועים, ולמרות זאת אביא את המרכזיים שבהם לצורך שרטוט תמונה רחבה:
כבר בפרשת בראשית נאמר 'פרו ורבו', שחז"ל פירשוהו לא כברכה בלבד אלא כציווי:
'וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' (בראשית, א, כח).
בגמרא ישנה ביקורת חריפה על מי שאינו ממלא אחר ציווי זה:
'תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו (יבמות סג ע"ב)'.
בעקבות זאת נפסק בשו"ע, אבן העזר, סימן א:
'א. חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ה. כיון שיש לאדם זכר ונקבה, קיים מצות פריה ורביה...'
למרות שהציווי הבסיסי הוא לידת זכר ונקבה, חז"ל קבעו שיש להמשיך להשתדל במצווה זו גם מעבר לכך:
'דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך' (קהלת יא, ו) כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים' (יבמות ס"ב ע"ב).
כך נפסק ברמב"ם:
'אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם...(הלכות אישות, טו, הלכה טז)'.
מקור נוסף המופיע מספר פעמים בדברי חז"ל על פרייה ורבייה, מתבסס על דברי הנביא ישעיהו:
'לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה' (ישעיהו מה, יח)' (פסחים פח ע"א).
לא נכנס במסגרת זו לגדרי המצווה, מידת חיובה (האם מוטלת על גברים בלבד, או שמא במידה מסוימת גם על נשים) וכו', אך ברור שעולה מכאן ציווי, חיוב ועידוד משמעותי לפרייה ורבייה, ותפיסה כי הבאת ילדים לעולם היא ממגמת הבריאה, והיא שגורמת לפיתוח העולם וקידומו. תפיסה זו מנוגדת לכאורה באופן חריף לזו שהבאנו למעלה, על פיה ילודה כיום דווקא עלולה בטווח הנראה לעין לחבל בקיום האנושי על פני כדור הארץ.
חשוב גם לציין, שמעבר לחשיבות הכללית של בניית העולם באמצעות ילודה, הרי שלגבי העם היהודי בדור הזה, הדברים נכונים כפל כפליים. ערב השואה מנתה אוכלוסיית היהודים בעולם קרוב ל – 17 מיליון איש. עד היום אנו עדיין מנסים להתאושש מהמכה הנוראה הזו, כאשר גם אחוזי ההתבוללות לצערנו הולכים ועולים. בחסדי ה' אנו הולכים ומתחזקים, אך עוד טרם חזרנו לשיאנו, וכיום אנו ככל הנראה מתקרבים ל – 15 מיליון, מתוכם קרוב למחצית גרים בישראל. גם המצב הבטחוני והאיום הממשי הקיומי על שלומנו וביטחוננו מחזקים את הצורך לחזק את עמנו בכל המישורים – הכלכלי, החברתי, הרוחני וגם הדמוגרפי. ובכל זאת, השאלה עולה גם עולה, אם וכאשר נגיע חלילה למצב שהילודה תסכן את המשך קיומנו (וכרגע, כל עוד ממוצע הילודה עומד סביב 3 ילדים למשפחה, לא נראה שזה המצב).
במישור החיוב האישי נשאלו פוסקים במהלך הדורות האם ומתי נכון לצמצם את הילודה, בייחוד לאחר קיום החיוב הבסיסי של הולדת בן ובת. נדונו שיקולים שונים ובהם השיקול הכלכלי – יכולת בני הזוג לפרנס ילדים מרובים, שיקולים בריאותיים ונפשיים – יכולתם של ההורים להקדיש את המאמצים הפיזיים והמנטליים הדרושים לגידול משפחה גדולה ועוד (ראו ספרות השו"ת הענפה סביב סוגיות אלה – אגרות משה, אבן העזר, ח"ד, מנחת יצחק ח"ה ועוד רבים). שיקולים אלה ועוד נלקחו כמובן בחשבון על ידי פוסקים, אך כל זאת כחריגים למגמה הברורה של עידוד ילודה.
באותה מידה, יתכן שיגיע מצב שבו על פוסקי ההלכה, יוטל הצורך לשקול גם שיקולים של מדיניות ציבורית, ולהתוות דרך לרבים, ולא רק כמענה לתנאי החיים ואילוצי זוג ספציפי כזה או אחר, אם ישוכנעו כי מגמת ריבוי הילודה עלולה להביא אותנו חלילה חזרה ל'תוהו' במקום ליצירה והתפתחות (על יסוד מה שראינו לעיל שאחד מיסודות החיוב להולדה מיוסד על הפסוק 'לא לתוהו בראה לשבת יצרה').
אבל חשוב לציין שדומה כי אנו רחוקים מאד מצומת דרכים המחייבת הכרעה בסוגייה זו, שכן ישנם הרבה צעדים שניתן לנקוט, שאינם קשורים לצמצום הילודה ועשויים לייצר פתרונות לצפיפות האוכלוסין. חברה שחשוב לה בניין העולם, תשקיע לא רק בהולדת ילדים, אלא ביצירת האמצעים הנכונים לגידול ולפיתוח. בישראל יש הרבה מה לעשות בתחום שיפור התשתיות, הרחבת עתודות הבניה (יהודה ושומרון, גליל ונגב), שיפור אמצעי התחבורה, יצירת אפשרויות תעסוקה בפריפריה ועוד. התרכזות מרבית האוכלוסייה סביב הערים הגדולים, אינה גזרת גורל. נראה שניתן בהשקעת תכנון ותקציבים לייצר פריסה נכונה יותר של האוכלוסייה על פני שטח נרחב יותר, ללא פגיעה ברמת החיים.
חשוב גם לזכור שהורגלנו לרמת חיים גבוהה, וכל פגיעה בה נחווית כתחילתו של אסון המחייב נקיטת צעדים דרסטיים, ולא כך הוא. אם ילודה היא ערך עבורנו, נוכל הן כחברה והן כיחידים להסתפק בפחות. איכות חיים אינה נגזרת בהכרח דווקא ממספר החוגים או מהאפשרות לטוס לחופשה בחו"ל. איכות חיים מהותית נגזרת משמחת הלב, שפעמים רבות היא פעול יוצא של קשרים בין אישיים עמוקים ויציבים – כאלה שמשפחה מספקת בדרך כלל. לכן, יתכן שנכון כבר כעת להקצות חלק מהתקציבים המופנים למרכזי הערים ולמותרות, לפיתוח תשתיות בסיסיות והכרחיות לתווך ארוך. נכון, זה עשוי לאלץ את כולנו להתרגל לרמת חיים שונה מזו שהורגלנו לה, אבל זה בהחלט משתלם.
לכן, בשלב זה נראה שזה הכיוון שאליו יש לקחת את החשש מגידול אוכלוסייה – במקום צמצום, הרחבה – הכשרת יותר מקומות מגורים (כמובן באופן מושכל ומתוכנן, תוך השארת שטחי טבע ונוף), יותר הזדמנויות עבודה, השקעת התקציבים במקומות הנכונים. המודעות לבעיה חשובה גם לצורך הגברת ההשקעה בהשכלה מתקדמת לכל המגזרים. כי אם נמצא את עצמנו בעוד דור אחד או שניים עם אחוזים גבוהים של תושבים נעדרי יכולות מתקדמות לפרנסה ופיתוח, הדבר עשוי להקשות על היכולת לבנות תשתית שתכיל את האוכלוסייה ההולכת וצומחת.
נקודה זו חשובה במיוחד לתשומת לבם של מגזרים שבצדק מעודדים ילודה מתוך חיבור חזק לתורה, ומוסרים נפשים על גידול משפחות מרובות ילדים תוך הקרבה אישית גדולה, אך חשוב שבאותה מידה הם ייטלו חלק משמעותי באתגר לייצר את האפשרות הכלכלית שלנו לשאת בשמחה את ילדינו וצאצאינו לאורך ימים ושנים.
הכותבת היא עורכת דין ומגשרת