בת 79, מורה ומרצה לתנ"ך, לספרות ולאגדות חז"ל, מייסדת המכון להכשרת טוענות רבניות. נשואה לרב יוחנן פריד, אם לשישה ילדים, סבתא לעשרים נכדים וסבתא רבתא לשישה נינים. תושבת שכונת בית הכרם בירושלים אחרי 20 שנה במושב בית מאיר, שם כיהן בעלה יוחנן כרב המושב.
זו ילדותי: נולדתי למשפחות ירושלמיות שורשיות, דור שביעי בירושלים. אבי, הרב ברוך מרדכי רקובר ז"ל, תלמיד חכם מובהק, כיהן כאב בית הדין הרבני בחיפה. אמו, סבתא חנה ז"ל, הייתה בת למשפחת מנדלבאום הידועה משער מנדלבאום. אמי, שרה ז"ל לבית זוננפלד, הייתה נכדתו של הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. שתי המשפחות היו בעלות אופי חרדי. הוריי נפרדו כשהייתי בת שש, ואחותי ואני עברנו את רוב ילדותנו בפנימייה של עליית הנוער, לשם הגיעו בעיקר בנות מאירופה, פליטות שואה בלי הורים. אני הרגשתי בת מזל שזכיתי לשני הורים חיים, על אף שלא גרתי עמם. אני זוכרת לטובה את התקופה הזאת למרות התנאים הפיזיים הקשים.
בוחרת דרך: גדלתי בפנימייה עד גיל עשרים, אז הכרתי את בעלי שלמד בישיבת כרם ביבנה ובישיבת מרכז הרב כתלמידו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. דרכו נפגשתי עם עולם תורני חדש, העולם הציוני־דתי, עולם שהתאים לאופיי ולהשקפת עולמי יותר מהעולם החרדי שהכרתי מילדותי.
מכונן: בצעירותי עוצבה השקפת עולמי על החיים ועל תפקידי בהם. מחד, "אם אין אני לי מי לי", שהרי מגיל צעיר ידעתי שעליי, ועליי בלבד, לדאוג לעצמי ולגדל את עצמי. ומאידך, במהלך השנים הבנתי כי "כשאני לעצמי – מה אני?!". הבנתי שכל מה שהאדם משיג, לומד, משתלם ומתפתח אין לו ערך אם אין הוא משתף את האחרים ומשפיע עליהם, גם במעגל המשפחתי הקרוב וגם במעגלים רחבים יותר.
רגישות: הילדות שעברתי חידדה אצלי את הרגישות לחלש בחברה, ועל כן במסגרות החינוכיות שבהן עבדתי נטיתי תמיד למעין העדפה מתקנת ודאגתי למלא את מחסורן הרוחני, הלימודי, הנפשי והמקצועי של נערות בגיל התיכון כמו גם של נשים שמצויות בהליכי גירושין בבתי הדין השונים ונזקקות ליד מכוונת ומנחה.
גאה: אני שמחה שהייתי משמעותית בחייהן של נשים רבות כטוענת רבנית וכמורה, ומאושרת מאוד עם משפחתי הענפה.
מרגש אותי: כל מה שקשור לאומנות, לספרות, לציור ולמוזיקה.
הקורונה ואני: על השפעת הקורונה בעולם כתבו רבים וחכמים. באופן אישי השנה הזאת הגבירה בי את הצורך להודות לבורא עולם על הבריאות ועל עצם החיים, שאינם מובנים מאליהם, הגם שכואב לי מאוד על מחלתם ועל פטירתם של רבים, וביניהם גם ידידים וקרובי משפחה. הקורונה גם לימדה את כולנו מחדש מה סדר העדיפויות הנכון בחיים והעניקה לנו פרופורציות.
מוטו: דברי חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות" בדיוקם, היינו לא "כל אדם" בלבד אלא דווקא את "כל האדם" – כלומר, כשדנים אדם יש להתחשב במכלול תכונותיו, אישיותו וסיפור חייו.
כשאעמוד על הבמה: ברגע קבלת פרס ירושלים אחשוב בכנות על הרגע שארד ממנה. למרות כל השנים מול קהל אני עדיין נבוכה בסיטואציות פומביות.