ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: יפעת צדוק ליאור

בת 62, רופאת נשים, סופרת ומרצה. חברת עמותות וועדות ממשלתיות בנושאי משפחה, הוועדה לחקיקת חוק תרומת ביצית, הוועדה לדמוגרפיה והוועדה לקידום מעמד האישה מטעם תנועת אמונה. מלמדת רפואה והלכה לסטודנטים לרפואה, לסטודנטיות בבית הספר לאחיות בשערי צדק ובמכון טל, וכן במדרשה בבר אילן, במכללת הרצוג, במכללת ליפשיץ, במכללה ירושלים ובמכללת אורות. מעבירה הרצאות בנושאי רפואה והלכה למדריכות כלות, לבודקות טהרה, לבלניות וליועצות נישואין. כתבה שמונה ספרים בנושא משפחה. תושבת מבוא חורון.

שעות הפנאי: נהנית להקדיש מזמני לציור, נגינה, שירה, דרמה, כתיבה, לימוד תורה ומשחק שח עם הנכדים.

זו ילדותי: גדלתי בניו־יורק, בת בכורה למשפחה של שמונה ילדים. אבי ניהל בית ספר יהודי והשקיע ביידישקייט לתלמידים. הוא עזב קריירה של פרופסורה כדי לחנך את ילדי ישראל. אמי הייתה איתנו בבית, למרות שהייתה בעלת תואר דוקטור. אבי לקח אותנו לראות את 770 בהתכנסות למען שחרור יהדות רוסיה, והוא הדגיש שמה שהוא בעיקר רוצה זה שנתרגש לראות כל כך הרבה יהודים יחד. ואכן, התרגשנו.

מכונן: אמי ילדה שמונה ילדים למרות שהייתה דוקטורנטית. לאף אחת מחברותיי לא היו יותר משניים או שלושה אחים. הרופא היהודי שלה התפלא עליה איך היא מתנהגת בפרימיטיביות וגער בה. לאחר לידת אחי הקטן היא הלבישה את כולנו במיטב מחלצותינו והביאה אותנו למרפאה. כשנכנסנו אליו לחדר עם מתנה יפה בשבילו, אמי שאלה: על איזה ילד היית מוותר? הוא היה בהלם. באותו רגע הבנתי שגם אני רוצה משפחה גדולה.

ארצה עלינו: גדלנו בבית ציוני מאוד. ההורים הדגישו לנו שאנחנו חיים על מזוודות ותכף עולים לארץ ישראל. כבת בכורה לא ויתרתי להוריי על הגשמת חלום הציונות, עד שבאמת עלינו כשהייתי בת 14. הם עזבו קהילה, משפחה, חברים, פרנסה, כל זה כשהם בעשור החמישי לחייהם. למדתי בתיכון הדתי צייטלין ואחר כך עשיתי שירות לאומי בקיבוץ שעלבים, שם פגשתי אנשי תורה והחלטתי שאני רוצה בית של תורה. המשכתי ללימודים במכללה בירושלים, ובעצם עברתי לרפואה לפי בקשת הוריי. זאת לא הייתה משאלת ליבי. קודם לכן קיבלתי את ברכתו של הרב שלמה זלמן אוירבך. עד היום אני זוכרת את תריסר השנים שבהן עבדתי כרופאה ביישוב נצרים בהתנדבות וקהילת נצרים ממש גידלה אותנו באמונה.

הכי גאה: בילדים שלי. לא במספר הילדים, כי זאת ברכת ה', אלא בכך שהם אנשים שמוסיפים אור לסביבתם ומלאים בנתינה.

מרגש אותי: להיכנס לבית מדרש הומה תורה.

הקורונה ואני: הקורונה היא בעצם תחפושת של תכונה אחת ויחידה - ענווה. העולם למד שאין עוד מלבדו. ואף אני, עברתי מעבודה 24/7 לסדר יום של עבודה מהבית, התכנסות והרבה מאוד BEING.

מוטו: להרגיש בכל צעד ושעל בחיינו שאנחנו ממלאים את השליחות שלנו בעולם.

כשאעמוד על הבמה: ברגע קבלת פרס ירושלים אחשוב על כל הטוב שהרעיף עליי ריבונו של עולם. ובעיקר, על כך שנתן לי את בעלי היקר.