צילית יעקובסון מחבקת אישה מהמקלט
צילית יעקובסון מחבקת אישה מהמקלט צילום: יח"צ

כבר כמעט עשור שצילית יעקבסון חולקת את זמנה בין המשפחה הגרעינית שלה ובין מקלטי 'בת מלך', משפחתה השנייה. וזה בטח לא קל, כשאת אמא לשמונה וסבתא צעירה לנכדה קטנה.

יעקבוסון, תושבת גבעת שמואל, נשואה למאיר, הבעלים של חברת התרופות מדיסון. ביחד הם מפעילים גם את פרויקט התלמוד הישראלי.

יעקובסון היא עורכת דין ומגשרת ויו"ר בהתנדבות של עמותת 'בת מלך', שמסייעת לנשים שחיות במערכת זוגית אלימה מהמגזר הדתי והחרדי ומפעילה את המקלטים היחידים במגזר. התפקיד התובעני הוא סביב השעון אבל היא לרגע לא מתלוננת, ובעיקר רואה לנגד עיניה את טובת הנשים שנקראה לדגל לעזור להן ולהיות שם בשבילן.

קורה לנשים כמוני וכמוך

צילית יעקובסון (47) למדה משפטים באוניברסיטת בר אילן, ואת התארים הראשון והשני השלימה תוך כדי ההריונות, הלידות וגידול הילדים. "מאיר ואני התחלנו את דרכנו המשותפת בגבעת שמואל, בגלל הקרבה לאוניברסיטה, כשני סטודנטים צעירים. מאוד אהבתי את הלימודים ואת ההתעמקות בהם, אבל לאורך כל הדרך היה לי ברור שאני לא הולכת להתעסק עם ניירות ומספרים. אני בן אדם של אנשים. אם לא הייתי לומדת משפטים בטח הייתי מיילדת".

את הקריירה המקצועית בעריכת דין החלה בבית המשפט לענייני משפחה, ובמשך שנים עבדה שם כמגשרת והייתה מהצוות שהקים את היחידה לגישור. "זה מעניין, כי תמיד הייתי בתחום דיני המשפחה, אבל לא ממקום של מאבק אלא דווקא במטרה להגיע להסכמות כדי למנוע את המחיר הכבד שנגרם ממאבק. המשכתי בתחום הרווחה עם הוסטלים לנערות בסיכון ובמועצה לשלום הילד, ליוויתי ילדים נפגעי עבירה. היה לי ברור שזה התחום, שזה המגרש שבו אני מרגישה שנכון לי ואני רוצה להיות בו".

אל עמותת 'בת מלך' הגיעה כשהחליטה להתנדב במחלקה המשפטית של העמותה בכובע של עורכת דין. "אני זוכרת את היום שבו הגעתי לראשונה לאחד המקלטים, כאילו זה קרה היום", היא משחזרת. "אני פותחת את השער הגדול והירוק, נכנסת לגן, לבית הילדים, והבטן מתכווצת לי וכל מה שחשבתי שאני מכירה ויודעת היה פשוט לא נכון. אומנם הגעתי מהתחום של ילדים בסיכון, אבל כל הרקע שהיה לי לא הכין אותי למה שגיליתי באותו יום. ההלם הראשוני והלימוד הראשוני מלווים אותי בכל רגע שאני חווה מאז, להיות חסרת שיפוטיות ולהבין שהמציאות הזאת של נשים נפגעות אלימות ומקלטים כאלה, ועוד מהמגזר הדתי, היא לא אי שם מעבר להרי החושך. זה קורה לנשים כמוני וכמוך, ממש בפשט של הדברים. הנה, זו ממש דומה לקולגה שלמדה איתי באוניברסיטה, והאחרת דומה לאמא של הילדים שבכיתה עם הילדים שלי, וזו ממש מזכירה לי את זו שיושבת לידי בבית הכנסת. אנחנו תמיד מדמיינים משהו אחר לגמרי, ועד שחיבקתי את האישה הראשונה או את הילד הקטן שלה, לא באמת הבנתי כמה שזה קרוב".

מהר מאוד, תוך שהיא נחשפת לסיפורי הנשים והילדים, יעקבסון הרגישה שזה בדיוק הדבר שחיפשה ונענתה בחיוב כשהתבקשה להיות יו"ר העמותה, "וכך 'בת מלך' הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מהבית שלי, ממאיר בעלי ומהילדים. אבל אני לגמרי לא לבד בתוך העשייה העצומה שיש כאן", היא מבקשת לציין. "יש צוות שאני מרגישה שזו זכות גדולה להיות חלק ממנו. יש את עו"ד נח קורמן, שהקים את העמותה והוא מלאך בדמות אדם. דברים מדהימים קורים כאן. מדירה אחת הפכנו להיות שני מקלטים גדולים. וזה מרגש להיות חלק מהצוות גם ברמת המיקרו בכל מקלט בפני עצמו, עם בנות השירות הלאומי ועם כל מי שמקיף את הנשים. תמיד כשאני מדברת ומרצה בארץ ובעולם, מה שאני רואה לנגד עיניי זה את אותן משפחות ואת הרגעים שבהם אני מוציאה תינוק קטן מתוך מונית כשהוא מגיע עם אמו ואחיו למקלט. אני לא מדברת על תאוריות גבוהות אלא על המציאות בשטח, על החיים עצמם. וכמובן שיש את רמת המקרו - הנהלת העמותה, הקשרים מול גורמי הממשלה והמשרדים השונים, העבודה להעלאת המודעות, התקשורת ועוד".

יעקובסון פועלת לתיקון המציאות בשטח בכמה מישורים: "חייבים ליצור שינוי תודעתי בכל הרבדים, הן קהילתית והן מדינית, אבל זה חייב להיות משולב בעשייה היומיומית במקלטים ולא רק לדבר גבוהה גבוהה. אני רואה ומכירה מקרוב את המקרים הקשים והכואבים, ומחפשת כל הזמן את הבאלאנס הנכון כדי לא להישאב רגשית לכל מקרה ומקרה, ואני לא מצטיינת בזה כי אני כן לוקחת כל מקרה ללב ואי אפשר שלא. להיות מעורבת בפעילות של מקלט זה 24 שעות ביממה. אני עונה לקו החירום בלילה ויש עשייה סביב השעון, וזו ממש לא העבודה הזאת שאתה מניח את העט בארבע ומסיים את יום העבודה שלך".

הנשים מגיעות למקלט לתקופה של חצי שנה עד שנה. בהמשך נשמר איתן הקשר?

"בוודאי, אי אפשר להתנתק. אנחנו בקיאים בכל פרטי הסיפור ונקשרים אליהם. כמובן שמבחינה טיפולית ומקצועית יש לכל תהליך התחלה וסוף, אבל לאחר העזיבה שלהן אנחנו בקשר כל הזמן ונשארות עם האצבע על הדופק. אנחנו ממשיכים להיות משפחה, ואנחנו גם נקבל את הטלפון הראשון כשחלילה יהיה משהו מורכב לספר לנו או להבדיל כשתהיה בשורה טובה לבשר".

כשהדלת נסגרת והגיהינום מתחיל

למרות שלאורך השנים הכירה והתוודעה למקרים רבים של נשים שסבלו מאלימות זוגית קשה והגיעו אל המקלט כשהן מוכות וחבולות, יעקובסון מסבירה כי כל מקרה של אישה שמגיעה למקלט לנשים מוכות הוא מורכב וכואב בפני עצמו: "הייתה אצלנו אישה שחיה במערכת יחסים קשה ולא היה לה לאן לפנות. היא אפילו לא ידעה שהיא בסיטואציה קשה, והייתה לה תקווה שאפשר, מה שנקרא, לעשות שלום בית, ולכן היא פנתה במכתב למערכת עיתון דתי. העורכת זיהתה בין השורות את הסימנים ותמרורי האזהרה כשאותה אישה תיארה בתמימותה שליטה ואובססיה מצד בן הזוג, ואמרה לה מפורשות שהיא חיה במערכת מסוכנת והעבירה לה את מספר הטלפון שלנו. אותה אישה הגיעה למקלט עם ששת ילדיה, עברה תהליך מאוד מורכב ומפעים, וכמו הרבה נשים אצלנו היא התגלתה כאישה לביאה וגם דרכה למדנו שלא מדובר בנשים חלשות ומסכנות. הן אימהות לביאות ואני מעריצה אותן. הן נשים שבחרו בחיים. הן אומרות: כל יום מתתי קצת ובחרנו למען הילדים לקום. אני מתרגשת בכל פעם מחדש לראות את השינוי שהן עוברות, בין השאר בזכות מנהלת המקלט והעובדות הסוציאליות. אפילו צבע הפנים שלהן משתנה. הן לומדות לנשום, ללכת, הן יוצאות לעבודה, ללימודים. הרבה פעמים אנחנו משיגים בשבילן מלגות לימודים. יש נשים שהתחילו ללמוד למורת רוחו של בן הזוג, או שעבדו ובגלל המצב הקשה לא הצליחו להתמיד. מכאן אנחנו משתדלים להוציא אותן עם ראש מורם אל חיים חדשים ואל דרך חדשה. הרבה נשים הגיעו אלינו כשהן לא הצליחו ללכת. הן והילדים היו רגילים להלך על בהונות, ואחרי תהליך שהן עוברות יש להן יותר ביטחון לדרוך על כפות הרגליים ולצעוד בבטחה".

ההתנהלות היומיומית במקלטים, מסבירה יעקובסון, משמעותית לתהליך השיקום שהנשים עוברות: "זהו בית גדול ולכל אמא וילדים יש חדר או יותר, אם צריך, ויש כאלה שמגיעות בהיריון. יש לנו עד 12 משפחות במקלט כשלכל אחת יש שירותים ומקלחת. יש סלון משותף, חדרי טיפול, וכמובן שיש אינטראקציה בין הנשים. הן באופן מסוים אחיות לצרה. לכולן אמרו שהן לא בסדר, מטורפות. בן הזוג גרם להן לחשוב שאם תספרנה את הסיפור שלהן אף אחד לא יאמין להן ויגידו שהן אשמות. כשהן מספרות זו לזו את הסיפורים, אפשר לראות איך הן יודעות להשלים זו לזו את המשפטים. הרבה מהן מספרות שהשבת או החג בבית היו גיהינום והנה במקלט זה הפך ליום נינוח ומדהים. ההסתכלות שלנו על האישה, מהרגע שבו היא מגיעה, היא תמיד עם הפנים קדימה. ליום שאחרי", היא מחדדת. "מה שעכשיו זה רק זמני, זוהי עצירה לקראת הדבר הבא. זה רק כדי להחזיר את הנשימה ואז השליטה עוברת אליה והיא תעשה את הבחירות ותקבל את ההחלטות הבאות בחייה".

מתי מחליטים שמדובר אכן בבעיה שדורשת פינוי מהבית?

"זה מאוד מורכב ולכן מערבים את גורמי הרווחה והם עושים הערכת מסוכנות. תמיד בודקים אם עדיין יש סיכוי לעזור באופן אחר. לפעמים יש פנייה מוצדקת ולנו לצערי אין מקום. אם מדובר באישה דתית היא מופנית למקלט שיש בו מקום פנוי ובהמשך עוברת אלינו. לכן אנחנו מנסים לגייס תרומות לקראת הקמת מקלט שלישי. בכל אופן צריך אומץ בל יתואר לקום וללכת. זהו מבצע צבאי שנתפר באופן מאוד מקצועי, וזה לא משנה כמה האישה מבינה או סבלה - תמיד זה קשה מנשוא. היא מחוברת לקהילה, למשפחה, נדרשים כוחות נפש אדירים, ובהרבה מקרים היא שומעת הבטחות שזה לא יחזור על עצמו והוא מרעיף עליה מתנות. במגזר הדתי החומות עוד יותר גבוהות, ולא כולן חשופות מבחינת המודעות. ככל שהחברה אדוקה יותר כך האישה פחות חשופה. יש פער עצום בין מה שנחווה כלפי חוץ, שנראה נורמטיבי ויפה וטוב, ובין מה שקורה בפועל, כשהדלת נסגרת והכול הופך לגיהינום. זה הרי יכול להיות כל אחד, רב בקהילה, מחנך, בעל עסק, רופא, והוא גם משתמש בכוח ובמוניטין שצבר בחוץ וטוען שכולם יחשבו שהצדק עמו. וזה המקום שלנו - כשאישה דתית תבקש עזרה, היא חייבת לדעת שתהיה שם יד שתקבל את ידה המושטת. יאמינו לה ויהיו שם בשבילה", היא מדגישה.

"הגיע הזמן להוריד ממנה את העול מהכתפיים ולהגיד: זו האחריות שלנו כקהילה. חשוב כל כך לדבר על הנושא ולהגביר את המודעות, וכשאני מדברת על נורות אזהרה אני לא מדברת רק על האישה עצמה שחיה במערכת לא בריאה וצריכה לזהות את הנורות, אלא גם עלינו, שנהיה יותר רגישים וקשובים. שנשים לב למה שקורה עם האחות, החברה, השכנה, שאולי נעלמה פתאום. שקורה איתה משהו. להיות שם בשבילן, להשאיר את הדלת פתוחה. שמנו לב ב'בת מלך' שבתקופה האחרונה אנחנו מקבלים יותר טלפונים מהורים. זה אומר לנו שקורה כאן משהו ברמת המודעות".

חלו שינויים לאורך השנה האחרונה בעקבות הקורונה?

"חד־משמעית. זוהי תקופה לא יציבה בכל בית ובית. כל משפחה עוברת משהו, אבל כשהקרקע יציבה מכילים את השינויים, ובבית שממילא הדינמיקה בו לא הייתה בריאה עוד קודם סיר הלחץ רותח. אחרי הסגר הראשון הייתה עליה של 400 אחוזים בפניות לקו החירום, הרחבנו אותו ושוב זה קרה אחרי הסגר השני בחגים. הייתה עלייה של 600 אחוזים ביחס לשנה הקודמת. המקלטים והצוות המופלא הצליחו להכיל הכול. המקלט לא היה סגור לרגע, והיו בידודים וקפסולות ודרישה לשמור על היגיינה. לא נשכח שמגיעים אלינו מתוך סערה ביתית והמקלט אמור להוות עוגן כפול, עם יכולת לספק את מה שצריך לתינוק שנולד או לנערה בת 16 שלא יכולה לצאת החוצה. פרט לעשייה בתוך המקלטים, אנחנו בקשר רציף עם כ־170 משפחות שהיו במקלטים וכבר עזבו".

מה לדעתךהורה יכול לעשות כדי להגביר את המודעות לתופעת האלימות?

"בעיקר לגדל את הילדים שיהיו רגישים ומכבדים. אבל החוכמה היא לעשות זאת בחיל ורעדה, כי יש לנו גם אחריות לדבר ברגישות גבוהה ולא לצייר תמונה לא נכונה על מערכות יחסים וזוגיות. לכן המסר צריך להיות מהמקום של איך בונים מערכות יחסים נכונות. איך מאפשרים לדבר על הכול. איך ליצור שיח ולדבר בלי טאבו. איך מחנכים בלי להפחיד. וככל שנדבר על זה בשלבים יותר מוקדמים נוכל למנוע דברים בעתיד. כל השיח צריך להתחיל מוקדם יותר למניעת הסלמה של המערכת וכן, אפשר לעשות זאת בלי להפחיד ובלי לצבוע את כל מערכות היחסים בצבע שחור".

מניסיונך, את חושבת שיש דגשים שצריך לשים לב אליהם דווקא כחברה דתית?

"בהחלט. כקהילה דתית צריך להאיר בפנס את הדברים ולהגיד: זה קיים גם אצלנו ואנחנו מטפלים בזה. אם זה דרך הרצאות, דיבור, מערכת חינוך מותאמת ונכונה, תקשורת, שיח בין הורים וילדים, ולשמחתי אני רואה בפועל שהשינוי אכן קורה. יש יותר דיווחים של שכנים שחושדים ודואגים או של חברות שחוששות שחברה שלהן מגיעה מבית אלים. אני מקווה שיהיה מענה לכל מי שצריכה. שנהיה שם בשביל כל אחת ואחת. שלא תהיה אישה שתהיה לבד ולא תדע שיש לאן לפנות. המודעות לאלימות כלפי נשים בחברה שלנו, בעיניי זה תיקון עולם במובן הכי פשוט. תיקון עולם זה להיות קשוב למי שלידנו. שנהיה מעורבים ורגישים לזולת".