משה ויעל זר
משה ויעל זרצילום: שלומי בוצר

אילולא דגל ישראל שמתנופף בגאון מעל המבנה הבודד בן ארבע הקומות במעלה הגבעה סמוך לקרני שומרון, אפשר היה לחשוב שמתגוררת בו משפחה ערבית. ולא בכדי. בתי אבן גדולים של משפחות יהודיות ביהודה ושומרון שמאושרים כדת וכדין מקובל למצוא בעיקר בתוך תחומי היישובים ולא מחוצה להם. במקרה הזה מדובר בזכות השמורה לגואל הקרקעות האגדי של יהודה ושומרון, משה זר. אני מביט סביב, הנוף הנשקף מביתו ללא ספק מעורר השראה. הגשם שיורד בחוץ מכניס אותנו פנימה אל הבית החמים שארבע קומותיו מעוצבות בקפידה.

"איך שקניתי את האדמה, הזמנתי בולדוזר שיפרוץ את הדרך למעלה ועליתי לשטח באופן פרטי. ישר קפצו עליי השכנים מקרני שומרון: 'השתגעת?'. עניתי להם: 'מה הבעיה? קניתי. זה שלי'", משחזר משה זר את הרקע לבניית הבית, אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת. "בניתי בית שאף מנוף בעולם לא יצליח להזיז, כדי לתקוע אותנו עמוק בתוך המולדת שלנו, שלא נגמרת בקו הירוק. אנחנו רואים את הבית הזה כחלק מקרני שומרון. החלום שלי הוא להתאחד עם קרני שומרון".

בין חיים למוות במלחמה

לפני שהוא פוצח בסיפורו האישי המרתק, השזור בסיפורה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, מבקש זר להדגיש כי כל מה שיאמר בשמו הוא בעצם גם בשם זוגתו יעל, אשר לה הוא נשוי מזה 62 שנה. שמונת ילדיהם שנישאו התפרסו ברחבי יהודה ושומרון והם מתגוררים בחוות גלעד, רמת גלעד, חברון, רבבה, מצפה יריחו, הר ברכה ואיתמר – ללא ספק ממשיכים בדרכם. זר נולד בירושלים לפני קצת יותר מ־84 שנה. אביו, בנימין, עלה ברגל ממשהד שבאיראן יחד עם עוד ארבעה בחורים. כשהגיעו ללבנון תפסו אותם שוטרים בריטיים והכניסו אותם למאסר במגרש הרוסים. לאחר ששוחררו, נכנס אביו תחת חסותו של דודו אהרן שחי בשכונת הבוכרים בירושלים והתחיל לעבוד במוסך שהיה בבעלותו. לא חלף זמן עד שהתאהב בבת דודו, שרה. השניים נישאו בירושלים, שם גם נולד להם בנם, משה. "הוריי החדירו בי את אהבת המולדת בכך שעזבו עשירות גדולה בחוץ לארץ ועלו".

לאחר כמה שנים עברה המשפחה להתגורר בשכונת מנשייה ביפו, הסמוכה לנווה צדק. משה הצעיר התחיל ללמוד בבית הספר תחכמוני בתל אביב ובמקביל היה פעיל בתנועת הנוער בני עקיבא. "הייתי אחד המומחים הגדולים של התנועה לשדאות, מחנאות, בישולים וטבחות שטח. לימדתי את החניכים איך לקשור חבלים, אפילו חיברתי בזמנו חוברת על מחנאות בהוצאת בני עקיבא. החוברת כבר אזלה מהשוק", הוא צוחק.

בהגיעו לגיל גיוס, על אף שהיה חבר המזכירות הארצית של גרעיני הנח"ל בבני עקיבא, התעקש זר להתגייס לשירות צבאי מלא ואף יצא לקורס מ"כים. במהלך קורס צניחה, בין הצניחה הראשונה לשנייה, התבשרו החיילים כי פרצה מלחמת סיני. זר מונה לתפקיד המקלען ושובץ בזחל"ם הראשון. "עם ליל הגענו לשדה הקרב במעבר מיתלה. בבוקר השלישי הייתה מתקפה מצרית שגרמה לנפגעים רבים בקרב כוחותינו. הסתערתי עם המקלע וחטפתי צרור". מהרסיסים נפצע אנושות בראשו ואיבד את עינו. "חטפתי רסיס גדול לתוך המוח, שנמצא שם עד היום. במקום המצח יש לי פלטינה. חברים טובים שהיו בטוחים שנהרגתי פינו אותי ובזכותם נשארתי בחיים".

לאחר פציעתו הקשה עבר זר סדרת ניתוחים מקיפה ומתישה, שבסיומם שוחרר משירותו הצבאי ועבר להתגורר בקיבוץ בארות יצחק. "הייתי פצוע וחסר אונים. נאסר עליי לעבוד בשמש או לעשות עבודות קשות. חייתי על כדורים", הוא נזכר באותם ימים. "למרות התחושות הקשות, החלטתי לרוץ קדימה. התחלתי לעבוד בעבודות קלות בקיבוץ. בהתחלה במחסן התבואה, בהמשך במסגרות ולאחר מכן נשלחתי על ידי משרד הביטחון לקורס טכנאי רדיו. כשחזרתי לקיבוץ פתחתי בית מלאכה למכשירי רדיו, מכונות גילוח וכדומה".

כישוריו עמדו לרשות הקיבוץ, אך הוא נותר עם זמן פנוי ולכן קיבל על עצמו את ניהול חברת הנוער. שם הכיר את הבחורה יעל זכאי שתוך זמן לא רב הפכה לרעייתו ומאז הם הולכים יד ביד. בקיבוץ נולד בנם בכורם גלעד, שלפני כ־21 שנים נרצח בידי מחבלים במסגרת תפקידו כקב"ט שומרון. "ילד מיוחד שיש לו מקום בלתי נפרד בכל שנייה בחיינו", מדגיש זר בקול רועד.

זמן לא רב לאחר מכן עברה המשפחה הצעירה למושב אבן שמואל. זר הוציא רישיון של חשמלאי מוסמך ומהר מאוד הפך להיות חשמלאי מוכר באזור. "אבי עזר לי לקנות מכונית קטנה, כך שהתחלתי לעבוד בכל רחבי הארץ, ממטולה בצפון ועד גרופית בדרום". עם הגיעו של גלעד לכיתה א' עברה המשפחה למושב נחלים. "קיבלנו חלקת אדמה, בנינו בית ובצידו בית מלאכה", הוא מספר. "התחלתי לעבוד כקבלן חשמל. עבדתי בקצב מסחרר. מי שהייתה האחראית הבלעדית על ניהול הבית וחינוך הילדים היא יעל רעייתי".

כל המשפחה בקרוואן של 42 מ"ר

חלפו שנים לא רבות ומלחמת ששת הימים פרצה, "אבל משה שנשאר בבית היה מתוסכל שלא גויס למלחמה עקב היותו נכה צה"ל", מציינת יעל. בתום המלחמה שבה שוחררו יהודה ושומרון נוסדה תנועת גוש אמונים שפעלה להתיישבות בחבלי הארץ האלה. באחד הניסיונות לעלייה על הקרקע בסבסטיה, התארגנו הפעילים במסווה של הקפות שניות שהתקיימו במושב נחלים. "הילדים הגדולים גלעד, ענת ומיכל ראו ואמרו לנו: 'אתם מדברים על יהודה ושומרון וגרים בשמנת של מושב נחלים. בואו נעבור ליהודה ושומרון'. הם לחצו עלינו שלפחות נגיע לשבת בקרני שומרון, שהייתה אז בחיתוליה וכללה עשרים אשקוביות, בלי תשתיות סבירות. לבסוף נכנעתי. הגענו לשבת ומיד התאהבתי במקום. החלטנו לעבור לשם. גרנו יחד עם שמונת ילדינו בקרוואן של 42 מטר. תנאי אחד הצבתי לעצמי: תוך שלוש שנים לקנות מהערבים חלקת קרקע ולבנות בית. לא קרוואן, שאפשר לשלוף ולקחת בקלות, אלא בית ענק שמתאים למשפחה גדולה עם שמונה ילדים, חצר גדולה, בית מלאכה לעבודות חשמל וכל מה שאדם חולם עליו".

"עבדתי קשה והיו לי גם חסכונות", הוא משתף. "מכיוון שאני מכיר את הערבים מיום לידתי, התחלתי לגשש עם הערבים בסביבה. תוך שלושה חודשים הגעתי אל משה וורמן מהיישוב קדומים, שקנה חלקת קרקע בקרן השמאלית־צפונית של קרני שומרון ומכר חלקות מתוך החלקה הגדולה שקנה. נפגשתי איתו וקניתי ממנו את פסגת ההר, בלי להתמקח. מה שהוא ביקש – הוא קיבל".

זאת הייתה קרקע רשומה בטאבו כדת וכדין?

"לא. זאת הייתה קרקע בלתי רשומה. בדיוק בגלל זה הקמתי לימים חברה ירדנית לרכישת קרקעות. באתי למשה וורמן ולעו"ד משה סימון ז"ל שליווה את הרכישות ואמרתי להם: בואו נרשום את הקרקע בטאבו. קיבלתי מהם ייפוי כוח מסוים. 26 שנה נלחמתי עד שהצלחתי לרשום את החלקה הזאת בטאבו. את הפסגה על שם החברה הירדנית שלי ואת רשימת יתר הקונים שלו הבאתי כדי שירשמו גם אותם בהתאם לחלקות שקנו".

נקודת המוצא של זר הייתה שהתשתית להתיישבות ביהודה ושומרון היא הקרקע עצמה. "יש לך קרקע זמינה? אפשר להתחיל לבנות", הוא קובע. "כשבאתי לקנות קרקעות, אמרו לי: 'מה אתה קונה קרקעות? תיקח! ארץ ישראל שלנו!'. אני לא מוכן לקחת מערבי אפילו חצי סנטימטר של אדמה בכוח. אם הוא מעוניין למכור, אני מעוניין לרכוש ממנו. לנהל איתו משא ומתן ולהגיע איתו לעמק השווה, באמת וביושר. אסור לקנות אדמות בארץ ישראל ברמאות", הוא אומר נחרצות, "זוהי דרך פסולה".

זר קנה קרקעות נוספות, והרבה. מסוף שנת 1979 ועד 1982 הוא קנה כמה אלפי דונמים בשלושים כפרים ערביים. "עבדתי ימים ולילות. כולם הכירו אותי. המטרה שלי הייתה פשוטה ביותר: לא לעשות חוות חקלאיות, אלא להעמיד את הקרקעות הללו לבנייה מתוך תפיסה שצריך לפזר את האוכלוסייה. לא ייתכן שכל מדינת ישראל תשב בין גדרה לחדרה, אחד על השני. הוצאתי הרבה כסף. גמרתי את כל החסכונות שצברתי לעתיד הילדים", הוא משתף.

הדרך לשם לא הייתה פשוטה וכללה לא פעם סיכון חיים ממשי. "הסתובבתי בלתי חמוש. בפגישה הראשונה שלי עם חמישה מוכרים ערבים, אף אחד לא ידע איפה אני. אפילו אשתי לא. באתי אליהם ואמרתי: 'אתם רואים, אני בלי נשק. תבדקו אותי. אתם רוצים לחסל אותי? בבקשה. אבל אתם רוצים למכור קרקע, נכון? אני מוכן לתת לכם פי עשרים ממה שייתן לכם ערבי אחר. אתם רוצים לעשות עסקים? בואו נעשה עסקים'. הם לא האמינו, עד שבדקו אותי וראו שבאמת אין לי נשק ואני רציני".

לא פחדת?

"פחדתי", הוא מודה. "אבל החלטתי להתמקד במטרה. כשהתחלתי לקנות קרקעות וראו שאני אמין, לא פטפטן והולך בלתי חמוש קראו לי 'שייטן' – השטן. הבנים שלי, גלעד וצביקה, רכבו על סוסים כמו ג'יימס בונד אל תוך הכפרים הערביים ולא פחדו משום דבר. הסוד הוא איך אתה מציג את עצמך כלפי חוץ", הוא מגלה. "אם אתה מציג את עצמך כגיבור, אף אחד לא יודע מה שיש באמת בפנים. אם אתה בא אדם חלש שלא יודע מימינו ומשמאלו – יגמרו אותך. לא באתי לעשות מלחמות אלא לעשות עסקים". ולמרות זאת, באחת הפעמים ניצל מניסיון התנקשות בחייו, כאשר בעל קרקעות ערבי שעמו סחר הפתיע אותו, הכה אותו בגרזן בפניו ובגרונו, ירה בו ופצע אותו קשה. זר אושפז לתקופה ארוכה, ובנס שב והחלים.

איך וידאת שהקרקעות אכן בבעלות המוכרים?

"כבר בהתחלה קניתי מתווכים מקומיים יודעי קרוא וכתוב, שעזרו לי במשא ומתן עם ערבים שבאו להציע קרקעות לרכישה. היה לי איתם תנאי. אמרתי להם: 'אני בא להיות איתכם בידידות. אני נותן לכם לבדוק נושא, תבדקו אותו עד תום ותציגו לי את האמת הצרופה. אני מוכן לשלם לכם ביד נדיבה, אבל אם פעם אחת אתפוס אתכם מוסרים מידע שאינו אמת, אנחנו נפרדים. בניתי לי קאדר של חמישה מתווכים. אחד מהם היה פיקח וערמומי שיודע לדבר ולכתוב עברית, מכיר את השטח ומתמצא במפות. אף על פי שבמהלך העבודה המשותפת שלנו תפסתי אותו עובד עליי כמה פעמים, החלטתי שהצער שווה את הנזק. ידעתי שהוא כלי עבודה כדי לשמור שבדיקת האדמות תיעשה כמו שצריך".

"על כל קרקע שקניתי עשיתי עבודת מחקר", מדגיש זר. "דרך המתווכים הכרתי מוכתרים בכפרים ונפגשתי איתם אישית. הגעתי אליהם הביתה. ביקשתי מהם אימותי מוכתר, שם כתובים שם החלקה, שמות השותפים מכל הצדדים, גודל החלקה, מי המעבד שלה, חותמת וחתימה של המוכתר. זה היה מסמך יסוד כדי לרשום את החלקה בטאבו. הבטחתי למוכתרים כל סכום שירצו, אף על פי שהאגרה הייתה 72 שקלים. 'אם פעם אקבל שטר אימות שאינו אמת, לא תשמע ממני יותר', אמרתי להם. הסכומים שהם קיבלו ממני לשטר כזה היו בסדר גודל של משכורת של חמש שנים. היו כאלה שהתנגדו לעסקאות הרכישה ולא שיתפו פעולה, אבל היו מוכתרים שנתנו לי אימותים מדויקים".

האתגר של רישום הקרקעות לא נגמר בשטר האימות של המוכתר. הוועדה לרישום ראשוני של הקרקע במנהל האזרחי קבעה שהשטר אינו מספק ושהמוכתר בעצמו צריך להגיע ולאמת את השטר. "בשלב הזה המוכתרים קיבלו איומים שמי שיגיע למסור עדות לא יחזור הביתה בחיים, וזאת הייתה נפילה גדולה ברישום". בהמשך הרישום הלך והסתבך. "המטרה שלי הייתה לא לפרסם שמות של חלקות או של מוכרים ולא לעשות גלים. ברגע שיש גלים, זה מפריע להמשיך לקנות. כשהערבים באו אליי למכור, הם היו צריכים להתחבא. מי שהכריח אותי לפרסם שמות של חלקות ושל מוכרים זה המנהל האזרחי שפרסם אותם בעיתונים ערביים. זה היה סוד שאף אחד לא שמע ממני. מאז מוכרי קרקעות נרצחו באכזריות רבה", הוא קובל בצער.

הבגידה הגדולה של יהודי

אחד מחבריו הטובים של זר היה אריאל שרון, שסייע לו לא מעט. "אריאל שרון ואני היינו חברים בלב ובנפש. הוא היה שר הביטחון כשעליתי לכאן. התייעצתי איתו איפה לבנות את הבית והוא המליץ לי לבנות היכן שלבסוף עליתי ואילו בשטח השני המליץ לבנות אתר תיירות פתוח לקהל. הוא היה מגיע אליי פעם בשבוע ומביא איתו אורחים. את מי הוא לא הבין לכאן? אפילו את מנחם בגין ואת ראש עיריית ניו־יורק. כשהוא החליט על הגירוש מגוש קטיף, באתי אליו והוא אמר לי: 'בנושא הזה אני לא מרשה לך לדבר איתי'. קמתי והלכתי. אפילו שלום לא אמרתי לו. זו הייתה הבגידה הענקית ביותר שיהודי גרם לעם ישראל מגלות הרומאים בארץ הזאת. אין פשע יותר גדול", הוא מזדעק.

באסרו חג שבועות תשס"א, כשבנו של משה, גלעד הי"ד, שהיה קב"ט שומרון, נרצח בפאתי צומת ג'ית על ידי מחבלים, אריאל שרון הגיע לנחם אותו. גם אז משה לא רווה ממנו נחת. "ישבנו שבעה, כאן בחדר הזה", הוא אומר לי. "קמתי לכבודו והתחבקנו. נתתי הוראה לבניי ולבנותיי לא לדבר. ברוך השם הם לא שמעו בקולי. ענת כהן, בתי, אמרה לו: 'אתה ראש ממשלה, יש לך את הסמכות. צבא שלם עם רימונים, טנקים ומטוסים, אתה לא יכול לדאוג לכך שלא יהיו מקרים כאלה ששלושה מחבלים רוצחים יהודי, הולכים כמה מטרים לתוך שטח B ונגמר הסיפור?'. הוא לא ענה, אבל הזמין אותי ללשכתו עם תום השבעה".

זר הגיע ללשכתו של ראש הממשלה וביקש ממנו בפשטות: "תן לי את האפשרות להקים שישה יישובים לזכר בני גלעד. אל תיתן לי קרקעות, יש לי. אל תיתן לי מתיישבים, יש לי. אל תיתן לי תקציבים, יש לי. אל תיתן לי חיילים, יש לי. לא רוצה ממך כלום, רק תיתן לי רשות". שרון התחמק והשיב שזה לא הזמן. "ולרצוח את גלעד כן היה הזמן?" הקשה זר בפניו, "לפחות אל תפריע". "אם לא אקים אותם בעצמי, יקימו אותם ילדיי", חתם את השיחה עם שרון. "קמתי בכעס והלכתי בלי לומר לו שלום. תקופה ארוכה מאוד היינו ברוגז, עד שהוא ישב שבעה על אמו. הגעתי לנחם אותו בחוות השקמים וכך התחדש שוב הקשר בינינו למשך מספר שנים, עד לגירוש מגוש קטיף". כיום ישנם חמישה יישובים על שם הבן גלעד: רמת גלעד, חוות גלעד, חוות יתדות, חוות הבקר נוף גלעד בבקעת הירדן ועוד חווה חדשה בשומרון שעלתה לקרקע לאחרונה.

רכישת הקרקעות של משה זר הסתיימה בשלהי שנת 1982. את חלקן מכר ואת חלקן שמר. כך למשל העיר עמנואל נבנתה על אדמות שקנה. "היזמים קנו ממני את הקרקעות והתחילו לבנות עוד לפני שרשמתי אותן בטאבו. ביישוב ברקן יש שכונה שלמה שנבנתה על אדמות פרטיות שקניתי. במעלה שומרון ובקרני שומרון ישנן שכונות שנבנו על קרקעות שלי, וכמובן היישובים חוות גלעד ורמת גלעד".

באותה תקופה התחום צבר תאוצה והתחילו להתעניין בו מתווכים נוספים שחשבו שמדובר במכרה זהב, אך לא ידעו לבדוק את הקרקעות כמו שצריך. "מהר מאוד הערבים הבינו שמדובר בקונים שאין להם מושג ומכרו להם בפעם השנייה והשלישית קרקעות שכבר מכרו לי", הוא מתאר. "מאז הפסקתי עם רכישת הקרקעות. עד אז עבדתי בראש שקט. ידעתי שמי שמציע לי אני יכול לבדוק אותו. ייקח כמה זמן שייקח, אני לא ממהר, בדקתי אותם עד תום. בזכות זה קניתי הרבה מאוד חלקות, ורק בשתיים-שלוש חלקות סידרו אותי. ואז נפתח עולם הקרקעות ומתברר שאלה שקנו אחריי הפסידו והועמדו לדין".

בין השנים 1989-1983 נחקר זר ביחידה לחקירת פשעים חמורים במשטרת פתח תקווה, יחד עם יהודים נוספים שרכשו קרקעות מערבים ביהודה ושומרון. "קניתי המון קרקעות, כך שהיו מכנים אותי רב־נוכלים. אמרתי להם שכל מסמך שהם צריכים הם יקבלו אותו ממני בכבוד. יצאתי ללא רבב. קיבלתי את המסמכים שלי בחזרה, יחד עם פתק שהתעקשתי עליו שמסמך זה נלקח על ידי משטרת ישראל והוחזר למשה זר. מזה כל אחד מבין שאם המסמך הוחזר, כנראה שהוא אמיתי. קציני יח"פ עמדו לכבודי ואמרו לי: נכנסת כרב־נוכלים ויצאת איש ישר, בלי תלונה אחת על חשדות לזיופים או פלישות. ועל כך אני גאה. כך צריך לגאול את ארץ ישראל", הוא מתמצת את התורה כולה.

אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה להפסקת מסע הרכישות של זר. הייתה זו הביורוקרטיה הממסדית שמנעה ממנו כמעט כל אפשרות לסיים את רישום הקרקעות או להפשיר אותן לבנייה. "כשהתחלתי לקנות קרקעות, ארגנתי סביבי קבוצות רוכשים גדולות, אחת מאלון שבות ואחת ממושב נחלים, שקנו ממני אלפי דונמים. היינו צריכים לרשום את הקרקעות האלה בטאבו. יש תקנה בחוק שאומרת שחקלאי שיש לו עשרה דונם מותר לו לבנות בתוכם בית של 200 מטר, בלי צורך באישורים. כל זה כשמדובר בערבים, אצל היהודים זה עובד אחרת. צריך להגיש תוכנית מתאר על החלקה הזאת לוועדת לתכנון ובנייה במנהל האזרחי בבית אל. הם בודקים האם זה מתוכנן בהתאם לחוקי הבנייה והתכנון, מעניקים אישור עקרוני ומשם זה עובר לשר הביטחון שהוא הסמכות העליונה ביהודה ושומרון. הוא הפנה אותי לראש הממשלה אך סירב לחתום. מטבעי אני קצר רוח ואין לי כוח לשמוע תשובות שליליות מטופשות".

"לא זו בלבד, אלא בהסכם וואי, שר הביטחון יצחק מרדכי בהתייעצות עם הוועדה של אנשי ההתיישבות החליטו להעביר את האדמות הללו משטח C לשטח B. כשהגעתי לוועדה לרישום ראשוני במנהל האזרחי, אמרו לי שזה כבר לא בסמכותם לדון בחלקות הללו וצריך להגיש את הבקשות לרישום לוועדות המקבילות ברשות הפלשתינית. מתברר שעד היום הם לא הקימו ועדות לרישום ראשוני. כל החומר נמצא אצלם, ובעיניים כלות אני יושב ורואה קרקעות שקניתי ואני יודע את גבולותיהן ואת מיקומן המדויק הולכות ונכבשות", הוא אומר בכאב.

זר לא הרים ידיים והגיש עתירה לבג"ץ בבקשה לפיצוי בקרקע חלופית. "עשיתם חלוקה לשטחי A, B ו־C, אני לא יכול להתנגד. זאת החלטה של הכנסת. לפחות תפצו אותי ותיתנו לי שטחים חלופיים באדמות מדינה בשטח C. זאת החובה שלכם", אמר לשופטי בית המשפט. "בג"ץ ישב על התיק הזה בחמישה הרכבים. ההרכב האחרון קבע שמדובר בדיון תקדימי וצריך לחכות שהרשות הפלשתינית תחתום על הסכם סופי עם מדינת ישראל, ורק כשהגבול יהיה חתום יחליטו כיצד לפצות אותי על החלקות שלקחו לי. אני לא מבקש אגורה על החלקות שקניתי, רק שייתנו לי דונם תמורת דונם. ממילא הדונמים הללו הם של הפקרות, כי הערבים לוקחים אותם ואף אחד לא מצפצף לכיוונם. זה לא כואב לי מבחינה כספית אלא ממוטט את נפשי. עזבתי את התחום מכיוון שאין לי כוחות נפשיים להתעסק עם זה יותר".

עד היום התרחקת מאור הזרקורים, איך התחושה לקבל את פרס ירושלים להתיישבות?

"מאז שנכנסתי לתחום גאולת הקרקעות חלפו יותר מארבעים שנה. סיכנתי את חיי במודע. אם לא היינו יד אחת נטועים זה בזה, לא הייתי מצליח", הוא מודה לרעייתו יעל. "הסתובבתי שלוש וחצי שנים ביהודה ושומרון יומם ולילה, בלי שאשתי יודעת איפה אני. יש לי 60,000 מסמכים, כולם כבר בענן. הכול מתועד. לא ביקשתי טובות מאף אחד. שמתי נפשי בכפי. הקדשתי לזה את חיי וזה בהחלט מרגש שמכירים בכך".