לא הכרתי את אליזבטה גוטמן. היא הייתה בת 97 בשעה שמחלת הקורונה גבתה את חייה. כנערה בהונגריה היא שרדה את אימי השואה, עלתה ארצה ונישאה לשנדור, שורד שואה אף הוא. יחד, נגד כל הסיכויים, הם קמו מהאפר ובחרו בחיים. אליזבטה גידלה בן ובת וזכתה לראות מהם נכדים ונכדות, נינים ונינות.
לפני כמעט שנה, במסגרת בדיקות קורונה שנעשו בכל בתי האבות בארץ, היא נמצאה חיובית לנגיף. על אף שלא היה לה ולו תסמין אחד, הצוות מיהר להעביר אותה מבית האבות לבידוד במרכז רפואי גריאטרי שיועד לחולי קורונה. בשל החשש מהדבקה, נאסר על בני משפחתה לבקרה בשבוע האחרון לחייה, ואותה אישה יוצאת דופן, בת לדור הנפילים שראו עולם נחרב ועולם קם, סיימה את חייה לבדה, בלי שמי מילדיה, נכדיה או ניניה יעמוד לצידה. בלי מילות פרידה, בלי חיבוק אחרון.
בסערת השנה החולפת נפרדו מעמנו אלפים. אלפי משפחות איבדו את יקיריהם שנספו במגפה הארורה מתוך בדידות נוראה. והצער עמוק עד מאוד. מסוגרים בבתינו, נאלצנו להסתגל למציאות חדשה אשר מתווכת דרך מסכים ושיחות ועידה, שאומנם הפיגו במעט את הבדידות אבל השאירו אותנו רחוקים וחסרים.
הנפגעים העיקריים מהמציאות החדשה הזאת הם הילדות והילדים שלנו, בני ובנות הנוער, שבמשך כשנה לא הלכו ללימודים, ישבו בבית בתעייה מתמשכת ומנוכרת מול המסכים. המגפה גזלה מילדינו את הצורך הבסיסי באינטראקציה ממשית, בריאה, עם בני גילם, עם המורות והמורים, עם הסבים והסבתות, מפגשים החיוניים כל כך לפיתוח המיומנויות החברתיות, לתהליך גיבוש האישיות ולשמחת החיים הפשוטה שלהם.
מהעבר השני, מי שאין לו חיבור לאינטרנט או אפילו מחשב בבית – נותר מאחור. בשנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד פורסם כי מדובר ביותר משליש מהתלמידים היהודים ויותר ממחצית מהתלמידים הערבים. המשמעות ברורה: הפער בין הילדים והילדות שלנו הולך וגדל. אוי לנו אם נחיה בשלום עם הידיעה שדור הילדים והילדות הזה יגדל בחברה שבה רמת ההשכלה תיקבע על פי השאלה אם ילד הוא חילוני, דתי או חרדי, או אם ילדה היא יהודייה או ערבייה. אוי לנו אם דלתות העתיד ייסגרו בפניו של נערה או נער שנולדו למשפחות שידן אינה משגת. אוי לנו אם כך ייקבע העתיד שלהם.
כן, למגפה יש השלכות רחבות מכפי שנראה לעין, והן מצריכות ראייה ותכנון למרחוק – בצמצום הפערים החברתיים, בשיקום הכלכלה, ברפורמות שיש לקיים במערכת החינוך. ועם זאת, ישנם נזקים שכבר ניכרים לעין ושוברים את הלב. ענפים שלמים – בתחום המסעדנות, המסחר, התרבות ועוד רבים אחרים – מצאו את עצמם במשבר חסר תקדים. חלומות שהפכו למפעלי חיים בשביל כל כך הרבה ישראליות וישראלים, התנפצו תחת כובד ההנחיות המחייבות למאבק בנגיף. משפחות שחיו חיים שלווים ובטוחים למדי עד התפרצות הנגיף מצאו את עצמן נקלעות למשבר כלכלי אמיתי, חריף ומבהיל.
ועם זאת המשבר הזה לימד אותנו דבר חיוני אחד - שלטוב ולמוטב עלינו לחיות יחד בארץ הזאת, לחלוק את ההישגים וההצלחות ולהתגבר על המשברים והמשוכות. הנגיף המדבק הזכיר לנו שלא נוכל לצלוח אף אחד מהאתגרים שנכונו לנו, כחברה, כשאנחנו מסוגרים בקבוצות ובקהילות שלנו. בין צוותי הרפואה שאותם למדנו להכיר מקרוב ולהעריך, הרופאות והאחים, האחיות והרופאים, אנשי מגן דוד אדום, ארגוני ההצלה ועמותות הסיוע והחסד, ראינו יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים, אנשי ימין ואנשי שמאל עובדים יחד, כתף אל כתף, כדי להצליח לסחוב את החברה בישראל אל מחוץ למשבר שאנו עוד שרויים בעינו.
תובנת היחד הזאת, לקח הערבות ההדדית שמלווה אותנו מערש קיומנו, הם שצריכים להנחות אותנו גם ביציאה מהמשבר הפוליטי. בפתחה של מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שפוקדת אותנו בימי משבר שלא ידענו כמותו בדורנו, ברור שאמון האזרחים במערכות השלטון ובשיטה הדמוקרטית הולך ונשחק. אנחנו האזרחים חייבים לעשות הכול כדי להבהיר לנבחרי ונבחרות הציבור שלנו שאחרי הבחירות חובה עליהם לעשות הכול כדי להעניק לנו ממשלה מתפקדת ובת קיימא. כזאת שמבוססת על נכונות לפשרה, על שותפות של אמת ועל כבוד לכל אחד ואחת מאזרחי ישראל ומנציגיו בכנסת. ילדינו הספונים בבתים ראויים לכך, בעלי העסקים שנפגעו, צוותי הרפואה, המורים, והעובדים הסוציאליים, משפחתה של אליזבטה גוטמן ז"ל וכל משפחות האזרחים שהלכו לעולמם בתקופת הקורונה, כולנו ראויים ומצפים לכך.