בין קפדנות ליצירתיות

היכולת לכבוש את ההתלהבות והיוזמה האישית ולבצע את המשימה בדייקנות מוחלטת כפי ההוראות שהתקבלו, היא הישג מרשים ביותר שיש להתפעל ממנו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"ח באדר תשפ"א

בין קפדנות ליצירתיות-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

התורה מתארת בהתרגשות את גמר מלאכת המשכן. הפירוט רב וההדגשות החוזרות ונשנות, מעידים על כך שאין הדבר מובן מאליו. כפי שניתן לראות בפסוקים הבאים:

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ") שמות לט, לב)

"כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מב-מג)

הפסוקים המתארים את סיום העבודה, מדגישים מאד את העובדה שבני ישראל עשו ככל אשר ציוה ה', ומסכמים בברכתו של משה על גמר המלאכה.

לאור המסופר בפרשיות המשכן מסתבר שההתפעלות נבעה ממספר סיבות. האחת, רוח ההתנדבות שפיעמה בעם החל משלב גיוס התרומות. ההתנדבות היתה במידה כזאת שהיה צורך להורות לעם לחדול מלהביא כי "המלאכה היתה דים - והותר".

סיבה שנייה היתה הביצוע המדויק והמלא של הנחיות הבנייה, מבלי לסטות כמלא נימה מכל אשר ציוה ה' את משה. סיבה שלישית היתה שבני ישראל לא הסתפקו בעשיית המלאכה החומרית בשלמותה, אלא עשייתם היה מלאה חכמת לב, תבונה ודעת, מחשבה ומעל לכל – רוח אלקים.

השילוב בין רוח ההתנדבות וההתלהבות לבין דיוק העשייה, ובין אלו לבין המחשבה, החכמה והדעת אינם מובנים מאליהם. עשייה נלהבת עלולה לגרום לרצות להוסיף עוד נופך משל העושים, ודאי כאשר מדובר באנשים ונשים חכמי לב, מלאי רוח חכמה, חושבי מחשבות שיש להם מה להציע, ליזום ולחדש.

מאידך גיסא, הדרישה לבצע את הוראות הבנייה בדייקנות עלולה לדכא את רוח היוזמה וההתלהבות, המחשבה וחכמת הלב, ולהפוך את העשייה לטכנית ונטולת חזון ומעוף. היכולת לכבוש את ההתלהבות והיוזמה האישית ולבצע את המשימה בדייקנות מוחלטת כפי ההוראות שהתקבלו, היא הישג מרשים ביותר שיש להתפעל ממנו.

בצד ההתפעלות מן הדיוק והציות בביצוע המלאכה, יש מקום גם להתפעל מהיבט אחר, כביכול ממש הפוך. במקביל להקפדה על ההוראות המדויקות כפי שתואר לעיל, מעידה התורה שבוני המשכן ידעו בחכמתם ובתבונת ליבם ליצור בתוך המסגרת הנתונה רכיבים שבהם באו לידי ביטוי התבונה וכוח היצירה שלהם.

לדוגמה, התורה מעידה על הנשים שטוו את היריעות, ש"נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה". הן לא קיבלו הוראות מפורטות איך בדיוק אמורה להתבצע הטוויה ואיך ישתלבו החוטים והגוונים – והן יצרו בתבונתן אריגים מופלאים גם ביפים החיצוני וגם במשמעות הרוחנית שננסכה בהם והשפיעה על כל רואיהם.

התנאים במדרש שאלו, מה היתה הברכה שברך משה את העם ואת בוני המשכן. רבי מאיר אומר שברך אותם במילים: "יוסף עליכם ככם אלף פעמים". על פי הפסוק שאמר משה רבנו בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א יא). יש אומרים שאמר להם: "תשרה השכינה במעשה ידיכם" וסומכים לכך את הפסוק "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ יז), פסוק החותם את מזמור "תפלה למשה" בתהילים.

יש זיקה בין שני סוגי הברכות לשתי המגמות שהצענו להתפעלות ממעשה בוני המשכן. על פי הגישה שיש להתפעל מכך שהצליחו לכבוש את רוחם ולבנות בדיוק ובצמצום, בהתאמה להנחיות שניתנו מה' למשה וממשה לבצלאל ואהליאב, ומהם לבונים, אזי הברכה שניתנה בעקבות הצלחתם זו היא שמעתה ואילך יוכלו להתפתח, להתרחב ולהוסיף בעשייה וביצירה, אלף פעמים.

לעומת זאת, על פי הגישה שיש להתפעל מכך שהצליחו להוסיף מרוחם ומחכמת לבם ולכוון לרצון ה', הברכה שניתנה להם היא שתשרה השכינה במעשה ידיהם, והקב"ה יסכים עמהם על חידושיהם ותרומתם שמעבר להנחיות המדויקות.

שתי הבחינות האלה קיימות לא רק בבניין המשכן אלא גם בכל מצוות ה', ובמיוחד בתפילה ובתורה.

ישנו ממד של קיום המצוות בדיוק על פי ההלכה, בבחינת "לא תסור... ימין ושמאל". האתגר העומד לפני מי שמקיימים מצוות בדיוק ובקפדנות, הוא לעשות זאת בחיות ובהתלהבות, ולא כמצוות אנשים מלומדה. כנגדו, ישנו ממד של קיום מצוות בבחינת "זה אלי ואנוהו", העשרתן וקישוטן במנהגים מגוונים, מנהגי עדות, מסורות משפחתיות, ואף תוספות אישיות, המוסיפות חיות וחביבות למצוות. האתגר העומד בפני אלו שמקיימים מצוות בדרך הזאת הוא שלא לסטות מן הגבולות המחייבים של ההלכה.

השניות הזאת קיימת גם בתפילה. יש הרואים חשיבות עליונה בתפילה מדויקת ומדוקדקת, הן מבחינת הלשון, הן מבחינת ההקפדה על סדרי בית הכנסת והאדם המתפלל. לפעמים המחיר שמשלמים על כך הוא שהתפילה היא תפילה יבשושית משהו. כנגדם, יש הרואים חשיבות עליונה בתפילה שיש בה חיות והתלהבות, והם מוכנים לשם כך לחרוג מן הסדרים המוקפדים, בניגון ובריקוד, במחיאות כפיים, בתוספת מילים ובגריעתן. אלו ואלו נדרשים שלא לאבד את החיות והחיוניות מחד גיסא, ושלא לפרוץ את גבולות ההלכה מאידך גיסא.

והוא הדין בלימוד תורה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, כפי שקיבל את הוראות המשכן, ומסרן לבצלאל ובצלאל לבנאים. התורה משתלשלת מדור לדור על ידי "מעתיקי השמועה", מתוך תודעה של מסירה מדויקת ונאמנה, ושכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, נאמר למשה מסיני.

ומאידך גיסא, כפי שנאמר על רבי אליעזר בן הורקנוס – אף על פי שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, כשפתח את פיו ודרש, אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. הדרישה לחידוש ויצירה היא חלק בלתי נפרד מעולם לימוד התורה.

אמנות האיזון בין מסורת לחידוש, בין משמעת וציות לבין חיות ויצירתיות, היא מן המלאכות הקשות המוטלות על ההורים והמחנכים, ועל כך אנו מתפללים בכל עת: "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". מתוך כך נזכה לקיומן של שתי ברכותיו של משה: שתשרה הברכה במעשה ידיכם, ויוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג