בתחילת השנה נכנסו לתוקפן תקנות סד"א החדשות. הייתה זו מהפכה של ממש שהייתה אמורה להביא עמה בשורה ייעולית.
עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין שדחה את עתירת לשכת עורכי הדין כנגד כניסתן לתוקף של התקנות: "התקנות החדשות מעצבות הסדרים חדשים בסדרי הדין לניהול ההליכים האזרחיים, במטרה לייעל, לפשט ולקצר את ההליכים האזרחיים" (בג"ץ 8684/20, 27.12.2020). השופט יצחק עמית, מי שעמד בראש הוועדה לבחינת הרפורמה בסדרי הדין, כינה את המהלך "החלפת דיסקט" במטרה לשנות מהיסוד את התרבות הדיונית.
לא ניתן להכחיש כי התקנות החדשות בוודאי מקלות על בתי המשפט וכי השפעתן היא חשובה. עם זאת, למרבה הצער, כבר כעת ניתן לזהות פגמים בקשר עם הפעלת התקנות החדשות בשטח.
נתחיל מהסוף. תקנה 180 שכותרתה "תחולה, הוראת מעבר ותחילה". נקבע שם כי על הליך שנפתח ביום התחילה או לאחריו יחולו התקנות החדשות. לכאורה פשוט ומובן. אבל זה לא נגמר כאן: נקבע שם כי על הליכים שנפתחו לפני יום התחילה יחולו באופן רטרואקטיבי אינספור הוראות של התקנות החדשות.
לעומת זאת, פרקים שלמים אחרים בתקנות (בנושאים כגון: סמכות מקומית, עדים, מומחים וסעדים זמניים), לא יחולו רטרואקטיבית. בקיצור, חלק כן וחלק לא. אגב, בתובענות ייצוגיות הכלל הוא הפוך: על הליכים שנפתחו לפני יום התחילה, ימשיכו לחול התקנות הישנות. בקיצור, סלט של מתקין התקנות.
נמשיך הלאה. תקנה 50 שכותרתה "הגשת בקשה בכתב והדיון בה" היא תקנה בלתי יעילה. בניגוד לתקנות הישנות, תקנה 50(2) קובעת כי בית המשפט רשאי להחליט שהבקשה אינה מצריכה תשובה ולכן יש לדחותה מיד. כלומר: מבלי לקבל את עמדת הצד שכנגד שעשוי להסכים לבקשה או לחלקים ממנה. תקנה 50(5) קובעת כי "הבקשה והתשובה, כל אחת בנפרד, לא יעלו בהיקפן על חמישה עמודים". תקנה זו אינה מתחשבת במצב שבו מדובר בעניין עובדתי מורכב שלא ניתן ולא ראוי לנסחו כה בצמצום. אל דאגה, "רווח והצלה" למתדיינים נמצא לפי תקנה 50(6): בית המשפט רשאי להורות כי הבקשה תידון בעל-פה. נו באמת. העיקר לא להעמיס יותר מדי על השופטים.
עכשיו נעבור לתקנה 72. תקנה זו מתירה שמיעת עדות בדרך של היוועדות חזותית בתוך ישראל או מחוצה לה. אבל תקנה 6 שקובעת את החלופות לקבילות תצהיר שניתן מחוץ-לישראל, אינה מסדירה חלופה של אימות תצהיר בדרך של היוועדות חזותית. עדות כן; תצהיר לא. מוזר.
ומה באשר לערעור? לפי תקנה 137(א), המועד להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור - בר"ע) הוא 60 יום. גם המועד להגשת תשובה הוא 60 יום (תקנה 140(א)(1)). נדמה שמרווחי הזמן הגדולים נועדו להקל על העומס של השופטים, שהרי מה הטעם לדחות את ההכרעה בבר"ע למועד כל-כך מרוחק? ממילא סביר להניח שבמרבית המקרים הבר"ע תתייתר בחלוף 4 חודשים. מה שבטוח הוא שהשופטים מרוויחים מכך. אבל מי מעורכי הדין שרוצה להתחכם עם סדרי הדין, בוודאי רשאי להגיש בקשה לעיכוב ביצוע יחד עם הבר"ע. זה לא יאפשר לשופטים להתחמק.
זאת ועוד. עד היום, מי שהגיש ערעור במקום בר"ע הסתכן במחיקת הערעור. זהו כלל מוצדק שהרתיע עורכי דין מלנסות לזכות ביתרון דיוני פסול באמצעות בחירה מודעת בהליך שגוי. והנה, בתקנה 149(4) נקבע כלל הפוך: אם הוגש ערעור במקום בר"ע, בית המשפט רשאי לדון בערעור כבר"ע. ואם עד עכשיו המטרה של התקנות החדשות הייתה "לייעל, לפשט ולקצר", שינוי זה בוודאי אינו תורם לחיסכון בזמן שיפוטי אלא להצפה של המזכירויות בערעורים שיסווגו מלכתחילה באופן שגוי.
נסיים בעניין דיוני שעשוי להיות מהותי: המצאה במסירה אישית. עניין זה רלבנטי במיוחד כאשר בית המשפט נותן סעד זמני ארעי במעמד צד-אחד. הבעיה היא שההוראה המסדירה את החלופות להמצאה כזו היא תקנה 161(4) - תקנה לקונית שאינה נותנת מענה הולם לסיטואציה בה מדובר בנתבע ישראלי שאינו מתגורר דרך קבע בישראל והמנסה להתחמק מהמצאה.
בשורה התחתונה, איננו יודעים לומר אם פסיקת בתי המשפט, שבוודאי תתפתח עם השנים ותסייע להבנה וליישום היומיומי של הרפורמה, תחלץ אותנו מהמצב הנוכחי. אבל לפחות אפשר לומר שלמדנו מזה שחדש יותר לא בהכרח אומר טוב יותר.
דורון מנשה הוא פרופסור חבר בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה. דון סוסונוב הוא עורך דין העוסק בליטיגציה.