פרשת ויקרא מתחילה את החומש השלישי: תורת כהנים העוסק ברובו בעניין הקורבנות. מה לבן דורנו, המחובר באינפוזיה סלולרית, בגישת חיים צינית, ששום דבר כמעט לא מפתיע, מרגש ומלהיב אותו לעניין הקורבנות, שבשבילו זה עוד צעד יהודי בצער בעלי חיים?
הפתרון טמון ב א׳ הזעירא. בתחילת הפרשה המילה ״ויקרא״ כתובה כאות זעירה וקטנה, כך שבמקום ״ויקרא״ נוכל לקרא ״ויקר״. זו פילוסופיה, תפיסת חיים האומרת שהכל מקרה; כל התרחשות היא תוצאה של מקריות לפי חוקי ההסתברות של תורת הסטטיסטיקה. זאת מול אחד מיסודות האמונה היהודית, שהקב״ה מצוי ומשגיח, בהשגחה פרטית וכללית, בהנהגה אלוקית. טעם הקורבנות הוא שיכוון המקריב להקריב עצמו לפני ה׳, וכך נפשו מתקרבת יותר ויותר אל ה׳ והנהגתו. לא הפר עולה ( ל׳ בסגול) לעולה( ל׳ בקמץ), אלא אתה המקריב צריך להיות העולה ושדמך בעצם היה צריך להיזרק על המזבח.
זהו תהליך חינוכי ארוך ומורכב של מוכנות לקרבן ואפי׳ נוטל את נפשך. איך עושים זאת? אתה צריך להקטין עצמך כמו ה- א׳ הזעירה. לדעת את מקומך ביחס לה׳ וליקום וגם ביחס לחבריך וסביבתך. אל תעוף על עצמך. אתה משהו זמני בעולם הזה, היום אתה כאן ומחר בבית לוינשטיין, אז דע איך להתנהג. המודעות הזו של לדעת את מקומך גורמת לך להתנהג ולהתבטא אחרת וזו המשמעות האמיתית של הקרבן.
כשהקב״ה ציווה זאת: ״דבר אל בני ישראל״. לא עבור בני ישראל נכתבה פתיחה זו, אלא לכהנים שהם המקריבים בפועל. כל כוחם להקריב אינו נובע מהיותם שבט כהנים נבחר, אלא מהיותם חלק מבני ישראל.
יידע כל מנהיג ופוליטיקאי כי את כוחו הוא שואב מהעם ובזכותו הוא פועל. זה לא בגלל שאתה הכהן או המנהיג, אלא בגלל שייכותך לכלל ישראל, עם הנצח.
חושינו הטבעיים נותנים לנו תמונה של עולם, יקום, סביבה במונחים גשמיים של : מרחב-זמן-מקום. החושים הם איברים שמגשרים בין המציאות הגשמית לבין ה״תודעה״ שבמוחנו. אבל הגשמיות היא דרך לעורר את האדם לרוחניות. אם זו פעולה גשמית ראויה, היא תיתן גיבוי לפעולה רוחנית שתביא לתכלית כל שהיא. הגישה היהודית אומרת שיש להנות מהגשמיות, ועובדה שיש מצוות רבות הקשורות לכך. ״לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה״; תהנה מהחיים ומהגשמי, אבל רק אם יש לכך תכלית רוחנית, אחרת מה הבדל בינינו לבין בהמה?
תכלית הגשמיות היא להכשיר את האדם להיות אדם. ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ ״- קרבן משורש ק. ר. ב. - כשאדם מקריב הוא צריך להרגיש כאילו הוא הוא הקרבן עצמו, ואז הוא מגיע לפרופורציה של א׳ זעירה. מי שנותן את האנוכיות שבו, את האגו, את ההתנפחות והגאווה הוא האדם שיכול לקבל את היכולת להיות עבד ה׳. הקורבן מבקש ממני לצאת מה״עצמי״, האנוכי, האגואיסט ולהפוך ל״עצמי״ אחר, נעלה, אוהב ומאמין יותר ואז ממילא תוכל גם להכיל אחרים ולקבל את השונה.
מה בן דורנו צריך לעשות? לבחור לו איזה רצון או התנהגות בהמית מופרזת שיש בו הוא מבקש ״לשחוט״ ולהקריב לטובת ״האדם״ שבו. הוא שורף אותו בדמיונו ובהתנהגותו, וזאת בכדי לפנות את גאוותו ואנוכיותו ובחלל שנוצר להכיל את ה׳, את הנעלה, את האחר והחבר. ואז לקחת את ״ויקר״- את המקרה והמקריות והקרירות של החיים ולהפוך אותם ל״ויקרא״ למשהו יקר וחשוב ולקריאה למלכות ה׳ בעולם.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה