על הדבש ועל העוקץ

התורה מצווה אותנו שאסור להקטיר דבש. מדוע דבר מתוק שהשתבחה בו ארץ ישראל יהיה אסור? אלא שזה בא ללמד אותנו שהתורה היא אמת ולא צריך להתנות אותה במתיקות של הדבש.

הרב שלמה סובול , ו' בניסן תשפ"א

על הדבש ועל העוקץ-ערוץ 7
הרב שלמה סובול
צילום: גיא טייב

פרשת השבוע הקודמת, אותה קראנו בשבוע שעבר, עסקה בנושא הקמת המשכן. במשכן אנו למדים שיש חלק שבא מצידו של הקב"ה מלמעלה ללמטה, שזאת השראת שכינה, וכן יש חלק שבא מצידו של עם ישראל מלמטה ללמעלה שזה הקרבת הקורבנות. בדיוק בנושא זה עוסק חלקו הראשון של ספר ויקרא שאותו נתחיל לקרוא השבת.

בין פרטי הדינים שמופיעים בקורבנות מופיע הפסוק "כל המנחה אשר תקריבו לה' (...) וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". נשאל השאלה, מהי סיבת האיסור של העלאת דבש למזבח? והרי דבש הוא דבר מתוק ואפילו ארץ ישראל מכונה "ארץ זבת חלב ודבש"?

ספר החינוך כתב על מצווה זו דברים מיוחדים שלא כתב על שום מצווה אחרת: "שורשי מצוה זו נעלמים מאוד למצוא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב, להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה".

לאחר ההקדמה הזאת, ספר החינוך עצמו מציע טעם חינוכי למצווה זו, ואומר כך: "ובעניין הרחקת הדבש, נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון".

אחרי שהבאנו את דבריו של ספר החינוך, ננסה לתת טעם נוסף למצווה זו, הפעם על פי תורת החסידות. קורבנות הן מלשון ק.ר.ב. והם מבטאים את הרצון שלנו להתקרב אל ה'. על ידי האיסור להעלות על המזבח דבש, התורה מלמדת אותנו שאת עבודת ה' אין מתחילים עם דבש. אין אדם מתקשר לריבונו של עולם רק בשל העובדה שהדבר נעים, מתוק, מתיישב היטב על ליבו או מרפא את מחלותיו. יסוד הקשר שבין אדם לאלוקיו הוא האמת היסודית שבקשר זה. האמת אינה תלויה בטעם הדבר, היא עומדת לעצמה, ואף אם היא מרה כזית היא האמת היסודית.

לכן, קיום מצוות צריך להיות מושתת על כך שהתורה היא אמת, ולא להתנות זאת בהרגשת מתיקות התורה. וודאי שבתורה יש מתיקות אין סופית, אך לא כולנו זוכים להרגיש את אותה מתיקות בכל מצווה. ואדרבה, מי שיקיים את התורה מתוך האמת שבה, גם כאשר הוא עדיין לא מרגיש את המתיקות שבה, יזכה בסופו של דבר להרגיש את ה'דבש' שבתורה.

הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון רבני ברקאי ורב קהילת שערי יונה מנחם במודיעין