המחלוקת סביב מסעות הנוער לפולין היא עבור ראש ישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בבני ברק, הרב משה צבי וקסלר, יותר מאשר דיון עקרוני-חינוכי-ציבורי, אלא ממש דיון אישי-משפחתי.
הרב וקסלר הוא דור שני לשני הורים ניצולי השואה. אביו עבר את מחנה ההשמדה באושוויץ ואמו שהתה בזהות בדויה בבית של נאצים. בצל צוואות סותרות של אביו ואימו לגבי חזרה לפולין לצורך מסעות חינוכיים, יוצא הרב יחד עם מאות תלמידיו כל שנה למסעות בפולין במשך 30 השנה שהדבר התאפשר.
"דעתי היא חד משמעית שמדובר במסעות שהם חובה, לצד הכבוד למתנגדים", אומר הרב וקסלר ומספר את סיפורו המשפחתי המרתק: "ההורים שלי, שורדי שואה, נותרו שניהם לבדם בעולם. השואה תפסה את אבא שלי בגיל 17 ואת אימא שלי בגיל 12. כל משפחותיהם נרצחו והם נותרו בודדים, ללא הורים, אחים ואחיות".
"אימי ילידת לובלין. היא הכירה וראתה את הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין. אבא שלי ממשפחה מאוד עשירה בעיירה קטנה לא רחוקה מאושוויץ".
בראשית הדברים מתמצת הרב וקסלר, עוד לפני שהוא מגולל את סיפורם של הוריו, את עמדותיהם הסותרות של הוריו ז"ל בסוגיית הביקורים בפולין: "אימא שלי אמרה שאסור לדרוך על האדמה הארורה הזו ולא לתת להם שקל אחד. אבא שלי, שהיה באושוויץ ובמחנות אחרים, רצה שאגיע לשם ורצה גם להגיע בעצמו כנושא עדות אבל חששתי לבריאותו, מה שאני מצטער עליו".
מכאן מספר הרב וקסלר על חוויית הביקור האישית שלו בלובלין, כאשר השאלה אם נכון או לא נכון להגיע לשם החלה להישמע במשפחתו רק אחרי ששב משם וסיפר את חוויותיו בביקור. אמו, המתנגדת לביקורים, אמרה לו שזו אמנם דעתה, אך נכון שיעשה כדעת אביו. כשהיה עם תלמידיו בלובלין התקשר לאמו משם ובשיחת טלפון בת כעשרים דקות סיפרה על חייה וילדותה שם.
"היא גרה ליד כנסיה ולא שכחה להגיד לי עשרות שנים אחר כך, 'מוישי, יש שם כנסיה, תיזהר', כי היא חיה בילדותה את ההתנכלויות האנטישמיות מהכנסייה. ההתנכלויות לא היו פיזיות אבל פגעו בה, נערי הכנסייה זרקו עליה אבנים וכו', הייתה לה טראומה".
"היא הייתה אישה מאוד תורנית. כילדה היא שמעה שהגרמנים לוקחים נערות פולניות לעבודה בבתי קצינים בגרמניה. היא הייתה אז יתומה מהוריה, את אימא שלה רצחו לעיניה. אח שלה הפך לפרטיזן והרגו אותו כפרטיזן", מספר הרב וקסלר.
אמו "למדה בבית ספר של גויים ולכן ידעה טוב פולנית. היא נכנסה למסדר שבו לקחו נערות פולניות לגרמניה. היא הצטרפה עם שם מזויף של חברה פולניה ועלתה לרכבת לגרמניה, ברכבת זיהתה אותה אחת מחברותיה לכיתה והצביעה עליה בפני קצין גרמני ואמרה שהילדה הזו יהודיה. הקצין לא התייחס, אבל היא תפסה אותה בגרון והזהירה אותה מלומר זאת שוב ועברה לקרון אחר".
בבית המשפחה הגרמנית אליו הגיעה ניסתה לשמור כשרות כל עוד ניתנה לה האפשרות לאכול בחדרה. את הבשר הקפידה להשליך, אך מאחר ועבדה היטב והתחבבה מאוד על בני המשפחה היא הוזמנה לאכול איתם, מה שמנע ממנה את האפשרות שלא לאכול ממאכליהם. הכאב על המזון הטרף שאכלה שם ליווה אותה עד יומה האחרון.
"באחד הימים בת המשפחה הזו היתה צריכה להתחתן בכנסיה. הם ביקשו מאימא שלי להיות שושבינה וכמי שלא הייתה מעולם בכנסייה היא פחדה כי לא ידעה מה עושים שם. חששה שבגלל זה יזהו אותה ויהרגו אותה. מדובר היה במשפחה אנטישמית שכל הזמן לעגה ליהודים. היה לה קשה להיכנס לכנסיה, אבל היא הצליחה", מספר הרב וקסלר ומוסיף על רגע נוסף של קושי של אמו בבית המשפחה הגרמניה: "כל הבנות הפולניות קיבלו חבילות מההורים שלהן. היא לא קיבלה חבילה והמשפחה שאלה למה היא לא קיבלה חבילה. היא אמרה שאולי הם נהרגו. לימים, כשהיא הגיעה לארץ היא כתבה להם מכתב תודה ובו היא מספרת להם שהיא יהודיה. הם לא החזירו תשובה. ככל הנראה היו בהלםם מכך ששלוש שנים הם אירחו יהודייה בביתם".
"אחרי המלחה היא חזרה הביתה כדי לקחת דברים שנראו אבל השכנים שזיהו אותה אמרו לה שאם יידעו שהיא פה ירצחו אותה, ולכן הם הציעו לה להיעלם מהמקום וזה מה שהיא עשתה. אפילו לא נכנסה לבית", אומר הרב וקסלר ומספר כי בילדותה "בכל שבת הם הלכו לשמוע את תלמידי ישיבת חכמי לובלין שרים בקומת המרתף של הישיבה שם היה חדר האוכל, שם גם ראתה את רבי מאיר שפירא. היא סיפרה רבות על חכמי לובלין. לצערינו הם לא הרגישו את החיסרון של ארץ ישראל כי הייתה להם שם עיר של תורה ויהדות".
באחד ממסעותיו שלו לפולין "הלכתי לבית הקברות החדש, שם קבור הסבא שלי, אבל הגרמנים חצו את בית הקברות לשניים והקבר שלו כנראה מתחת הכביש".
מכאן עובר הרב וקסלר ומספר על הצד של אביו שכאמור הגיע ממשפחה עשירה. "הייתה להם תחנת קמח גדולה שסיפקה את כל הקמח לאזור. מדובר בעיירה סמוכה לגבול גרמניה. הגרמנים לקחו יהודי מומר, שכאשר אבא שלי הזכיר את השם שלו הוא ירק שלוש פעמים על הרצפה ואמר ימח שמו וזכרו. היהודי הזה סיפר לגרמנים מי המשפחות היהודיות והגרמנים ביקשו מכל משפחה בן אחד לעבודה והבטיחו שהוא יוחלף בכל תקופה בבן אחר, מה שכמובן לא קרה. אבא שלי התנדב לעבודה. הוא כתב עד כמה כולם בכו כשנפרדו".
בצו הגרמנים שלקחו אותו עם בחורים ונערים נוספים עבד אביו של הרב וקסלר עבודת פרך. "הקימו אוטוסטראדה והיה צריך להעביר שקי חול אחרי שכרו את החול מהקרקע. הוא הגיע למשקל של 29 קילו בגובה של מטר ו-90. הוא היה 'מוזלמן'. הוא עבר ממחנה למחנה עד שהגיע לאושוויץ בריקנאו. כשביקרתי במוזיאון ששם נתתי להם את המספר שלו ומאוחר יותר קיבלתי מהם את כל הפרטים, באיזו רכבת הוא הגיע ומתי".
"הוא עמד בתור אצל מנגלה וקלט בדיוק איפה לחיים ואיפה למוות, והצליח להתגנב לחיים למרות שהוא היה נראה רע. מנגלה ראה אותו והעביר אותו לבית חולים שהיה הצגה עבור הצלב האדום, ושם הוא ניצל. כשאני מגיע לשם אני מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה", אומר הרב וקסלר ומספר כי במחנה פגש אביו קאפו מתושבי העיירה בה גדל, אך בגלל מצבו הגופני הוא לו זוהה על ידו. לאחר שנפגשו החביא אותו הקאפו בלי לרשום אותו ברישומי המחנה והיה מגניב לו קליפות תפוחי אדמה תוך סיכון חייו. "אחרי המלחמה אבא שלי חיפש אותו כדי להודות לו ולא מצא אותו".
לאט לאט הגיע אביו של הרב וקסלר למשקל של 40 קילו והועבר למחנה אחר ליד מינכן, שם חזר למשקל של 28 קילו. "כשהאמריקאים הגיעו לשחרר את המחנה הם מצאו אותו חולה ומעולף. אם היו מגיעים באיחור של כמה שעות הוא לא היה חי. אחרי שהוא שוקם מעט הוא קיבל מהשגריר האמריקאי דרכון, אבל הוא אמר שהוא הולך לארץ ישראל".
מוסיף הרב וקסלר ומספר על דודתו: "אחותו של אבי, בתיה, הייתה מנהיגת הבנות באושוויץ. אחת ממדליקות המשואה סיפרה עליה כאחת הבנות המרשימות ביותר. היא הייתה חכמה מאוד. בצעדת המוות היא נפלה וכשאותה זו שלימים השיאה משואה ניסתה לעזור לה קצינה ירתה בה, הרגה אותה והזהירה את אותה מדליקת משואה שלא תעשה זאת שוב כי היא תהרוג גם אותה".
האם ניתן לזהות מבין קפלי סיפורם האישי של הורי הרב וקסלר מה גורם לתפיסתם השונה, הקוטבית כל כך בשאלת הביקורים בפולין? נראה שלא ממש. מכל אחד מהסיפורים ניתן היה להגיע לכל אחת מהמסקנות. הרב וקסלר עצמו תולה את הדברים באופי וברגש.
"זה עניין רגשי. ההבדל בין שניהם הוא אולי האופי. אבא שלי היה אדם שתקן, איש מעשה שלא שיתף רגשות , אבל כשנפתחו המסעות והוא יכול היה להגיע ולפקוד את קברי הוריו הוא הרגיש צורך נפשי לבקר במקומות הללו. לאימא שלי לא היה מה לראות. היה לה כעס גדול על הפולנים שרצחו את כל בני משפחתה. היא ראתה בפולנים שותפים, החל מאותה שניסתה להסגיר אותה ברכבת דרך אותם אנשי כנסיה ואחרים. היו יהודים שברחו לכפר מיידנק, הם נתנו לכפריים הפולנים כסף וזהב, אבל מיד לאחר מכן אמרו להם תברחו שלא נהרוג אתכם".
"עד שנפתחו השערים בפולין זה היה טאבו בבית. בכל הדלקת נרות אימא שלי הייתה בוכה. שאלתי אותה כילד למה את בוכה והיא אמרה שהיא תספר לי בעתיד. לעומת זאת אבא שלי לא בכה. מעבר לכך לא היה דיבור בבית. כשהיה משפט אייכמן רציתי לראות את המקומות שבהם הם היו", אומר הרב וקסלר המספר על המשלחת הראשונה בה השתתף, משלחת מעורבת של דתיים וחילוניים שיצאו מטעם משרד החינוך. "כשראיתי מה זה עשה לבני הנוער אמרתי שמכאן ואילך אני שותף למפעל הזה. כשנוסעים עם בני הנוער זה מאוד חשוב להם. זה עושה חיבור לא רק למה שקרה באסון הגדול ביותר לעם היהודי, אלא גם למורשת שלנו. ביקור בישיבת חכמי לובלין, החיבור אל בתי המדרש ולערש החסידות, מבינים שיש כאן חתיכת היסטוריה ולא צמחנו ביום בהיר אחד. זה מחבר אותם לארץ ישראל. ניתן לראות שרוב משתתפי המשלחות יורדים ממדרגות המטוס ומנשקים את אדמת ארץ ישראל. החיבור לארץ מתחזק דרך ההיכרות עם הסיפור היהודי והביקור בכל המקומות הללו", הוא אומר ומדגיש כי על מנת להגיע לתחושות שכאלה יש צורך להעמיק לא מעט בשלבי ההכנה ליציאה למסע.