ח"י שנים לפטירת רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים

הרב יואל קטן מספר על דמותו יוצאת הדופן של רבי שלום משאש זצ"ל שעלה ממקנס לירושלים ושימש כרבה הראשי של העיר.

הרב יואל קטן , ט' בניסן תשפ"א

ח"י שנים לפטירת רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים-ערוץ 7
הרב יואל קטן
צילום: אתר ישיבה

רבי שלום ב"ר מיימון משאש (צורת הביטוי הנכונה: מֵסָס) נולד בשנת תרס"ט בעיר מקנס שבמרוקו למשפחת רבנים ותיקה ומפורסמת. מקנס הייתה אז עיר ואם בישראל, עם קהילה יהודית גדולה וחשובה ותלמידי חכמים רבים.

רבי שלום הצעיר למד תורה אצל אביו הרב ובישיבות העיר, וכבר בגיל י"ז חיבר את ספרו ההלכתי הראשון 'ממזרח שמש' בענייני איסור והיתר – שמ"ש ראשי תיבות שלום משאש, תיבה שתוצמד לשמות רוב ספריו.

תוך כדי המשך לימודיו הקים בעיר מוסדות תורה גדולים – תלמוד תורה, ישיבה גבוהה ועוד, ניהלם ועמד בראשם. בהגיעו לגיל ל"ט מונה לרבה של העיר הגדולה קזבלנקה, ולאחר כמה שנים לרבה הראשי של מרוקו כולה.

הוא היה בקשר הדוק עם המלך אוהב-היהודים חסן השני ואחריו עם בנו מוחמד השישי, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בכך שהוא המשיך להתפלל לשלומו גם אחר שעלה ארצה בשנת תשל"ח ומונה כרב הראשי וראש אבות בתי הדין של ירושלים, לצידם של הרב זולטי ואחריו הרב קוליץ זצ"ל.

הוא עלה לארץ כשהוא כבר כמעט בן שבעים, אך מלא מרץ ושופע רעיונות לשיפור ענייני התורה וההלכה בירושלים בפרט ובארץ הקודש בכלל. בעיקר היה חשוב לו לחזק את קהילות יוצאי מרוקו בעיר ובארץ, ולהרבותם בכמות ובאיכות. כ"ה שנים שימש כרבה של ירושלים עד שנפטר בשם טוב סמוך לפני פסח, בעשרה בניסן תשס"ג, בן צ"ד שנים, וכבוד גדול עשו לו במותו.

כשעלה הרב משאש לארץ היה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה צעיר מהרב משאש בתריסר שנים, באמצע מהפכת 'החזרת העטרה ליושנה', מהפכה שכללה את שיכנוע היהודים יוצאי ארצות המזרח לעזוב את מנהגי האשכנזים שדבקו בהם וחלק ממנהגי קהילותיהם בגולה, ולקבל בארץ ישראל את פסיקות מרן הבית יוסף בשלמותן, שהרי ארץ הקודש היא 'אתרא דמרן'. אולם הרב משאש לא כן היה עמו.

אמנם בעיקרון גם הוא דרש וציפה שיהודי המזרח וצפון אפריקה ישמרו על מנהגי אבותיהם, אבל הוא כָלל במנהגים שצריך לשמר גם את מנהגי הקהילות שנתקבעו במשך דורות רבים, אפילו כשאינם מתאימים לשיטת מרן הב"י. למשל, ידוע שבמרוקו החמירו בנושאים שונים, בעיקר במספר ענייני כשרות ובחלק מהלכות פסח, בכמה מחומרותיהם של האשכנזים. לא מדובר בגחמה של רב מחמיר פלוני – אלא במנהגים בני מאות שנים, שיתכן אמנם שנבעו מהקירבה של מרוקו לאירופה, ומהשפעה של רבנים ושל ספרים שהגיעו משם.

בין כך ובין כך הרב משאש עמד על כך שיהודי מרוקו ישמרו על מנהגיהם העתיקים להקל ולהחמיר, ולא הסכים שיש לשנותם בעקבות העלייה לארץ. במשך השנים התפתחה ידידות גדולה בין הרב עובדיה והרב משאש זצ"ל, אך היא לוותה כל הזמן במתח מסוים בגלל הגישה השונה של הרב משאש לדרישה של הרב עובדיה מיהודי צפון אפריקה לעבור למנהגי מרן, כאשר הרב משאש בלם במידה מרובה את קיום הדרישה הזו.

מצד שני הרב משאש היה שלם לגמרי עם גישתו של הרב עובדיה שמנהגים שמקורם בקבלה מתאימים רק לאלו העוסקים בקבלה וראויים לה, ורוב מנהגי המקובלים אינם שייכים ואינם ראויים לאנשים, גם תלמידי חכמים, שאינם אנשי תורת הנסתר. עוד מחלוקת בעלת השלכות ציבוריות התגלעה בין שני הגדולים האלו בעניין מועד חג הפורים בשכונות הפריפריה של ירושלים – הרב עובדיה דרש שיהיה קשר רציף של בתי מגורים עד השכונה כדי שהיא תיחשב כחלק מהעיר, והרב משאש סבר, כמו רוב הפוסקים האשכנזיים, שגם אם קיים הפסק מסוים בין השכונות למרכז העיר, השכונות האלו נחשבות כחלק מהעיר וחוגגים בהן את פורים בט"ו כמו שאר אנשי ירושלים.

עוד מחלוקת מפורסמת הייתה קיימת ביניהם בעניין היתר חבישת פאה נוכרית לנשים הנשואות מעדות המזרח – הרב עובדיה כידוע נלחם נגד חבישת פאה במקום כובע או מטפחת, והרב משאש התיר את הפאה, כפי שנהגו למעשה רבות מנשות מרוקו.

הרב משאש היה פוסק עצמאי של חת מפני אמירת דעות לא מקובלות גם לקולא וגם לחומרא – כך למשל הוא לא סמך על העירוב בערים הגדולות ומנע טלטול חפצים בשבת גם במקום שיש בו עירוב, ומצד שני התיר לעשות בשבת פעולות ב'גרמא' ובאמירה לגוי גם במקרים שפוסקים אחרים אסרו.

נקודה הלכתית שבה כמעט השתוו - שני הרבנים הגדולים האלו הורו שיש להודות לה' מקרב הלב על הקמת מדינת ישראל, אך בניגוד לרב עובדיה שפסק שיש לומר ביום העצמאות חצי הלל בלי ברכה בסוף התפילה - הרב משאש קבע לומר הלל שלם בברכה, ואף נטה לומר שקיים חיוב אמירת הלל גם בליל יום העצמאות, אולם הוא התיר למי שלא נהג לברך על ההלל ביום העצמאות להישאר במנהגו...

הרב משאש זכה להעמיד תלמידים הרבה במרוקו ובישראל, מהם מגדולי הרבנים בארץ ובעולם – בנו הרב דוד מרבני פריז, הראשל"צ הרב עמאר כעת רבה של ירושלים, הרב אברז'ל אב"ד ירושלים, הרב אדרי ר"מ בישיבת הר המור ואב"ד באר שבע, הרבנים אלחרר מהעיר מודיעין ומהעיר שלומי, ועוד רבים אחרים.

ספרים רבים כתב הרב משאש, ובהם 'מזרח שמש' הנ"ל, שו"ת 'תבואות שמש', שו"ת 'שמש ומגן', 'בית שמש' על הרמב"ם, ספר הדרשות 'חם השמש' על התורה, ועוד. מפורסם מאוד הסידור שיצא על פי מנהגי מרוקו ועל פי פסקיו בשם 'ממזרח שמש' שזכה לתפוצה רחבה, וספרי ההלכה שנערכו על פי שיטתו – 'ילקוט שמש' ו'עטרת אבות'.

הרבה סיפורים התהלכו סביב להנהגותיו של הרב משאש. רק דוגמא אחת: הרב היה מהלך תמיד עם מקל הליכה. פעם שכח את המקל, ופסע זמן רב ללא קושי בלי המקל. שאל אותו אחד ממלוויו: הרב הלך עתה מרחק גדול זקוף ובזריזות בלי המקל, לשם מה אם-כן הולך הרב תמיד עם מקל הליכה? השיב להם הרב: בילדותי חליתי עם רבים מתושבי העיר מקנס במגיפת טיפוס קשה. כמה מחבריי נפטרו, וגם אני עמדתי בשערי מוות וב"ה חזרתי לאיתני. בחודשים הראשונים אחרי ההבראה עוד הייתי כה חלש שהייתי צריך להיעזר במקל הליכה, והחלטתי אז להמשיך כל חיי לצעוד עם מקל כדי לזכור את חסדי ה' שהשאיר אותי בחיים... תנצב"ה.