הרב דוד סתיו
הרב דוד סתיו צילום: עופר עמרם

אחת השאלות המפורסמות על חובת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר מיוחסת לרבי חיים מבריסק, ששאל מה בינה ובין חובת הזכרת יציאת מצרים שאותה אנו מחויבים להזכיר מדי יום בפרשת הציצית שמשולבת בפרקי קריאת שמע. על שאלה זו השיב שלוש תשובות.

באחת הוא הבחין בין הזכרת האירוע של יציאת מצרים ובין החובה לספר. בתירוץ שני הוא דיבר על צורת הסיפור המיוחדת לליל הסדר שהיא בצורה של שאלה ותשובה, ובתשובה השלישית הוא חילק בין החובה להזכיר את היציאה ממצרים ובין הגדר המייחד את הלילה הזה - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בליל הסדר אין אנו מסתפקים בתיאור היציאה, אפילו לא בניסים הרבים שהתרחשו קודם ליציאה, אלא מרחיבים ומאריכים בתיאור הגנות שקדמה ליציאת מצרים.

חכמינו בתלמוד נחלקו בשאלה מהי אותה גנות שבה חייבים לפתוח. יש שאמרו "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואחרים טענו "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". רבותינו הראשונים נחלקו בשאלת היקף המחלוקת, האם היא טוטלית, כלומר כל אחת מהדעות סוברת שיש להתחיל ולהזכיר רק את הגנות שלה, או שכולם מודים שיש להזכיר את שתי הגנויות ונחלקו כיצד יש להתחיל את ההגדה של פסח.

השאלה שאני מבקש לדון בה היא למה חשוב כל כך להזכיר את הגנות. אפשר להבין שאין משמעות לסיפור הניסים שהתרחשו במצרים אם לא נבין באיזו מציאות קשה ונוראה חיו אבותינו, וממילא את הצורך להפעיל את הניסים הגדולים כדי לגואלם. אבל איזו תועלת תצמח לנו מלספר לשון הרע על אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה - האם יראת השמיים שלנו תתפתח מלדעת שהיו מאבותינו שהיו שקועים בעבודה זרה?

לילה קודם ליום

רבותינו הורו לנו כמה כיוונים בהבנת החשיבות של תיאור הגנות קודם לשבח. המהר"ל (גבורות ה' פרק נב) מציע שני כיוונים מרכזיים. הראשון מדגיש כי רק הגנות הקודמת לשבח מוכיחה כי השבח אינו קורה במקרה אלא הוא פועל יוצא של תכנון מדויק ומכוון מראש. הדימוי שהוא נוקט להמחשת הרעיון הוא גשם משמיים שיורד ומכבה שריפה, מול אדם שלוקח מטף ומכבה אותה. הגשם יורד על הכול וממילא מכבה את השריפה, בניגוד למטף שמכוון ישירות אליה. סיפור הגנות נועד להמחיש כי לא מדובר בגשם - ההנהגה האלוקית כיוונה את מעשה הירידה כמו שכיוונה את מעשה ההצלה.

אבל הטיעון היותר עמוק של המהר"ל הוא הנימוק השני, "כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו". מבנה הבריאה הוא כזה שלעולם הגנות קודמת לשבח כמו שהלילה קודם ליום. המציאות החומרית של עולמנו אינה מסוגלת לקלוט את האור האלוקי בבת אחת, ולכן היא חייבת לבנות לו כלי הכלה קודם לכן באמצעות הגנות ורק אחר כך יכול השבח להיקלט בעולם.

בניגוד לבעלי חיים, שכמה ימים או שעות אחר הולדתם הם כבר קרויים כבש או שור, הרי שהאדם עומד על דעתו כמה שנים אחרי הולדתו. תופעה ייחודית זו נובעת, לאור דברי המהר"ל, ממעלת האדם ולא מחסרונו. לכן צריך להתחיל בגנות כדי להבין כמה השבח של האדם הוא גדול. כשנטמיע בתוכנו את ההכרה כמה נמוכים ושפלים היו אבותינו אזי נבין את גודל מעלתם. ממש כמו הלילה הקודם ליום.

אולם בדברי הרב קוק זצ"ל למדנו קומה נוספת: "להורות שהגנות היא צורך השבח". אומנם העבדות גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, אבל גם את תכונת ההכנעה וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד לו. "העבדות היא נוראה, אבל היא בונה את השבח. אי אפשר לתאר עולם של שעבוד לאלוקי ישראל בלי שתקדם לכך עבדות המרגילה אותנו בסוג של משמעת".

לצמוח לעולם של שבח

אבל הרב קוק לא עוצר בהבנת החיוניות של העבדות. גם לעבודה זרה יש חלק בבניין השבח של עם עובדי ה'. "שמפני יתרונם הגדול של ישראל ונטייתם לרוחניות ושכליות הלוא יכול היה משתמט מידם לגמרי כוח הדמיון באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני והנטייה בכלל לחוזק גופי".

לא צריך להסביר כמה עמוקה ומרה היא מלחמתה של תורה בעבודה זרה. דומה שאין נושא שהתנ"ך מקדיש לו כולו את מלוא כוחו כדי להסביר כמה טיפשות ורשעות מעורבים בעבודה זרה. ועדיין אומר לנו הרב קוק שגם העבודה זרה הנוראה הזאת, אפילו היא, בונה משהו בקומה שלנו כעובדי ה'.

את ליל הסדר אנחנו מציינים לא רק בדברי תורה. אנחנו אוכלים קורבן פסח כמנהג מלכים, יושבים ושותים כמנהג אנשים מכובדים. את עולם הרגשות הללו שמבין שעבודת ה' אינה נשארת רק בחוג לפילוסופיה אלא יוצאת אל החיים למדנו במקצת מהעבודה הזרה שביקשה לראות את האלוקים שלה במוחשי בכל אתר.

אבל העיקרון של הרב קוק לוקח אותנו רחוק יותר. הוא מחנך אותנו לראות כל תופעה משמעותית במציאות גם אם היא מגונה, לנסות ולבחון מה השבח שעשוי וצריך לצמוח מתוכה. כך ילמדנו הרב להתבונן על תופעת החילוניות שבאה לעולם או על תופעות רוחניות אחרות שמתוכן אנו אמורים לצמוח לעולם של שבח, שכן אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והוא אינו מביא לעולמו תופעות שלא נועדו לקדמנו יחד איתן.

השתא לא עבדי

העיקרון נכון תמיד, אבל נדמה שהשנה נחוץ לנו להפנימו עוד יותר במיוחד לקראת ליל הסדר. בשנה שעברה חגגנו את הסדר בצורה שונה. היינו בכינוסים קטנים של משפחות גרעיניות, בקושי יצאנו מבתינו. בשנה החולפת רבים מאיתנו לא פקדו את בתי הכנסת כסדרם, ועוד ועוד. רשימת הגנויות של השנה האחרונה ארוכה מאוד, האתגר הגדול שלנו השנה הוא לבחון מהו השבח שאנחנו צריכים לבנות מתוך גנות זו.

הלב ממאן לקבל כי הסדרים והתפילות בבתי הכנסת ישובו להיות מה שהיו לפני שנתיים, כאילו מה שקרה כאן בשנה האחרונה חלף על ידנו ולא הותיר בנו כל רושם. כפי שהרב קוק לימד אותנו על הגנות שבונה את השבח ועל היהדות האמונית שחייבת להיבנות מתוך עולם הכפירה שצמח לנגד עינינו, אנחנו חייבים לחשוב מהו השבח שאמור להיבנות מגנותה של הקורונה.

סיפר לי חבר כי בשנה שעברה הוא גילה במהלך הסדר, שהיה באופן טבעי מצומצם ודל משתתפים, כיצד ילדיו יודעים לשיח בדברי תורה מעניינה של הגדה. הוא לא בטוח שחוויה זו תחזור על עצמה השנה בשל מספר המסובים סביב השולחן. שמא גנותו של סדר הקורונה תבנה בנו את השבח של מודעות לתשומת לב גדולה יותר לילדינו במהלך הסדר.

קצרו של דבר. השנה הייתי שואל כל אחד מהמסובים מסביב לשולחן איזה שבח נבנה בו כאדם, כעובד, כבן משפחה, כבן זוג או כבת זוג, כהורה או כילד, כתוצאה מהגנות של הקורונה. בכך נהפוך את "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" לעיקרון מנחה לקיומנו כפרטים וכאומה.

הכותב הוא רב העיר שוהם ויו"ר ארגון רבני צהר

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו