בהתאם לתוצאות הסופיות המסתמנות בעת כתיבת שורות אלה, ככל שלא יהיו שינויים דרמטיים, נראה כי אין 61 מנדטים לגוש נתניהו - הליכוד, החרדים, הציונות הדתית - וזאת אף אם ימינה מצטרפת אליהם.
עריקים כעת, שיעברו מצד אחד של המתרס אל הצד השני, אינם מסתמנים באופק, בייחוד כאשר נתניהו כבר מפורסם באי-קיום הסכמים והבטחות, וכל העם חזה מה קרה לגנץ כאשר הפר את הבטחותיו לבוחר וכרת ברית עם נתניהו.
גם כך, מבחינת נתניהו, אף אם היו בידיו 61 מנדטים, הוא מן הסתם היה מאד לא מרוצה מכך שעליו להסתמך על קפריזה של כל חבר כנסת, כאשר כל ממזר הופך למלך בקואליציה מינימאלית, בייחוד כאשר הליכוד מונה כמחצית בלבד מהקואליציה. זאת ועוד, נתניהו היה נהיה מתוסכל מכך שיש לו על הראש את איתמר בן גביר, אבי מעוז ואחרים, אשר לגביהם נתניהו חשב לכתחילה שאולי יהיו לו 63 מנדטים ואז יוכל, כדרכו, להשתמש בהם (בכדי שהציונות הדתית תעבור את אחוז החסימה) ולזרוק לכל הרוחות.
מאידך ישנה קואליציה חליפית של 60 מנדטים, אשר רובה ימין וחרדים, ואשר כוללת את המרכיבים הבאים:
הציונות הדתית - 6, תקווה חדשה - 6, ימינה - 7, יהדות התורה - 7, ש"ס - 9, כחול לבן - 8, יש עתיד - 17.
לקואליציה זו תיתכן תמיכה מבחוץ של מפלגת העבודה (7 מנדטים) וישראל ביתנו (7 מנדטים), רק בכדי להביא להדחת נתניהו מראשות הממשלה.
קואליציה כזו אינה כוללת את הרשימות הלא-ציוניות - מרץ, הרשימה המשותפת ורע"מ - וגם אינה נסמכת על תמיכה שלהן מבחוץ.
עכשיו נשאלת השאלה החשובה: מי יעמוד בראש קואליציה זו? מי יהיה ראש הממשלה?
אמנם לפיד יכול לטעון שהתואר והתפקיד מגיעים לו בהיותו ראש המפלגה הגדולה בקואליציה, אך זו טענה של אקדח ללא כדורים, היות והשמאל בקואליציה הזו, אפילו אם נצרף את גנץ ללפיד, מונה רק 25 מנדטים, ואפילו אם נצרף את מפלגת העבודה מדובר ב-32 מנדטים. בעוד שמנגד גוש הימין-חרדים של סמוטריץ, בנט, סער, דרעי וגפני-ליצמן עומד על 35 מנדטים. לפיכך הראש צריך להיות מקרב גוש זה. לדרעי וליצמן אין יומרות להיות ראשי ממשלה, ולכן זה משאיר אותנו עם נפתלי בנט כמועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה, וזאת גם בשל היותו הדבק בין גוש נתניהו (לשעבר) לבין גוש אנטי-ביבי (לשעבר).
אז אמנם לא מדובר פה בחיבורים טבעיים של המרכיבים הקואליציוניים, אבל בממשלות נתניהו היו חיבורים עוד פחות טבעיים. בייחוד החיבור האחרון שנתן רוטציה ופריטטיות-שיוויוניות למפלגת כחול לבן, למרות שמספר המנדטים שלה היה רק כרבע מהקואליציה.
על כל פנים, ממשלת בנט הנ"ל שולחת את נתניהו, לאחר 4 כישלונות רצופים, אל האופוזיציה. היות וזה לא יהיה לכבודו לשבת בראשות האופוזיציה ולהתייבש בה, סביר להניח שנתניהו יעדיף לפרוש מהחיים הפוליטיים.
לאחר יציאת נתניהו מהחיים הפוליטיים כל המפה משתנה. סער וחבריו יחזרו לליכוד ויתמזגו אליו. אולי גם בנט וחבריו. הליכוד יערוך פריימריס לראשות המפלגה, ובנט יוכל להעביר את שרביט המלוכה אל מי שיעמוד בראשות הליכוד, ותהיה קואליציה של 65 מנדטים לפחות. ובא לציון גואל...
אך מכיוון שרבע מהמצביעים בחרו בנתניהו, ויש צורך בהרגעת הרוחות ואיחוי הקרעים בעם, וכן בתמריץ ראוי לכך שנתניהו יפטור את העם מהתסבוכת הפוליטית, לפיכך אני מציע שנתניהו לא ייצא בלא כלום. יש כאן הזדמנות להיות מנצחים נדיבים, ואף להמשיך להשתמש בכישוריו הדיפלומטיים והאחרים ולמנות את נתניהו בקיץ לנשיא תחת רובי ריבלין, אשר מסיים בחודש יולי הקרוב את כהונתו.
לנשיא יש חסינות דיונית מלאה למשך זמן כהונתו. ודוק: הנשיא נהנה מחסינות מפני העמדה לדין פלילי במשך כל תקופת כהונתו, אף אם מדובר בעבירות שביצע לפני תחילת כהונתו, ושאינן קשורות לכהונתו. כך המשפט של נתניהו יופסק ל-7 שנים, ובעת סיום כהונתו כבר יהיה בן 78, ויזכה לחנינה מהנשיא הבא אחריו, בשל היעדר רלבנטיות של משפטו, וחוסר עניין של הציבור במיצוי הדין עימו באותה עת ובגילו המופלג. וגם כאן - ובא לציון גואל...