שאלה לרב: ילדיי עזבו את דרך ה', זה אוכל אותי מבפנים

לרב ברוך אפרתי פנתה אמא לילדים שחזרו בשאלה, "אני מרגישה אשמה, ואני עסוקה בלהאשים את עצמי באיך שהם יצאו. זה אוכל אותי מבפנים".

ערוץ 7 , י"ט בניסן תשפ"א

שאלה לרב: ילדיי עזבו את דרך ה', זה אוכל אותי מבפנים-ערוץ 7
הרב ברוך אפרתי
צילום: באדיבות המצולם

לרב ברוך אפרתי הגיעה בימים האחרונים שאלה מאמא שילדיה חזרו בשאלה - דבר שמצער אותה מאוד.

"אני אם לילדים שעזבו את דרך ה' מי יותר ומי פחות לצערי הרב, אני מרגישה אשמה, ואני עסוקה בלהאשים את עצמי באיך שהם יצאו. זה אוכל אותי מבפנים. ביום ובלילה.

בחז"ל אמהות של צדיקים קבלו מחמאות כמו אשרי יולדתם ועוד, ולעומת זה ישנם ביטויים קשים כלפי אמהות שבניהם סטו מדרך הישר ועשו עוולות מה עלי לעשות הרב? איך לצאת מזה והאם לצאת מזה?", נשאל הרב.

הרב ברוך אפרתי השיב לה: אני מבין לליבך. עצם הכאב והמבוכה, עולים כתפילה להשם ופועלים פעולות.
ר' נחמן מברסלב היה אומר, וכן מופיע גם אצל בעל התניא, שהעיכובים שיש בעבודת השם, שהאדם מצטער בהם ומתמודד עימם, הם עצמם חלק מעבודת הקורבנות. בבחינת עליך הורגנו כל היום.

לגבי התחושות והמחשבות שאינן מרפות- במבט ראשון נראה, שגדולי התנ"ך נכשלו בחינוך ילדיהם.

אבותינו הקדושים, אברהם ויצחק, בניהם יצאו לתרבות רעה. להבדיל, גם יעקב לא רווה נחת משמעון ולוי (הצדיקים), וכן בני דוד מלכנו, אבשלום אמנון ואדוניה, ובנו של חזקיה המלך מנשה, ועוד. קדם להם נח שבנו היה רשע, ועוד לפני כן, בנו של אדם הראשון, קין, הרוצח הראשון, אשר נראה שגם אביו, אדם הראשון אשר נוצר בידי הבורא עצמו, לא הצליח בחינוך בנו.

יתירה מכך. לא די שבניהם לא הלכו בדרכם, אלא שלא מצינו שהאבות הצדיקים האשימו את עצמם בכך שבניהם סרו מן הדרך. יש ללמוד מכך מסר משמעותי עבורנו כהורים.

אם האם והאב התרשלו בתפקידם כהורים, לא לימדו תורה ולא עודדו אוירה של יראת שמים בביתם, לא הציבו יעדים ולא קבעו גבולות בבית, אכן לפעמים בניהם יוצאים לתרבות רעה, בשל התרשלות זו. לפעמים ההורים לוקחים חלק בכשלון הבנים והבנות. במקרה זה, אכן על ההורים לעסוק בתשובה על כך שלא חינכו את ילדיהם.

אולם מאידך, אם ההורים עשו מה שהם יכולים כמחנכים, השקיעו מה שראוי להשקיע בכך, והבן או הבת הגדולים בחרו למרות זאת לסור מן הדרך, אזי אל להם להורים להאשים את עצמם, אלא לקבל זאת שלילדינו המבוגרים יש בחירה חופשית להצדיק או להרשיע, ולבחור את דרכם. יש אלוה בשמים, אשר מנהל את העולם לא רק דרכנו.

אין ספק שאבותינו ואמותינו הצדיקים והצדיקות בתנ"ך, עשו כל שביכולתם לחינוך ילדיהם. על כן, כאשר אחד הילדים סר מן הדרך, ההורים לא ראו בזה כישלון פדגוגי שלהם אלא החלטה אוטונומית של הילד. הם הרבו להתפלל, לנסות להשפיע על הילד, אך לא האשימו את עצמם בבחירותיו.

השם יתברך בוחר להמשיך את חיי הילדים אשר סרים מן הדרך, מתוך אמון ביכולתם לשוב, וכך גם על ההורים לנהוג.

אם בחר הבורא בנו כהורים לילד הזה, אזי רק אנו מתאימים למשימה אלוקית זו, ויש לשמוח בכך שאנו משתדלים להיות הורים כרצונו. ההחלטה מה לאמץ מדרך ההורים ואת מה לא לאמץ, היא של הילד. המסע הוא שלו, האחריות היא שלו.

ראוי שנדע להבחין היטב בין האחריות שלנו כהורים, ובין היות הבן הבוגר בוחר בעצמו.

לעומת המחשבה, הרגש ממשיך בכאבו. אמנם הרגש מושפע מהשכל, אך גם ממה שארובות העיניים צופות, וכשאת רואה את הילדים מתלבשים בצורה לא ראויה או מחללים שבת קודש, הרגש היהודי מעורר יגון עמוק. צריך לאפשר לו להתקיים, להרשות לעצמך לכאוב. ורק לאחר מכן, הפגיש אותו עם המחשבה המסודרת המביאה מעט צורי ומנוחה לנפשנו.

גבולות האחריות שלנו חשובים לא רק כבריאות הנפש, ולא רק משום שזו האמת, אלא גם על מנת שנוכל להמשיך בפועל להיות בקשר עם הבן, הבת, אשר סרו, להאמין בהם ולחזק אותם, ללא רגשות אשמה מיותרים אשר סותמים את הבארות ההוריים.