מכתב לאלי גולדברג, מספר זיהוי 84803

פרופסור יצחק דוד גולדברג במכתב לדודו, אלי גולדברג, שנספה בשואה במחנה הריכוז אבנזה שבאוסטריה זמן קצר לאחר שחרורו מידי הנאצים

יצחק דוד גולדברג , כ"ג בניסן תשפ"א

מכתב לאלי גולדברג, מספר זיהוי 84803-ערוץ 7
Atrocity Graveyard at Ebensee
INN:YV:

"באתי מרחוק מאוד
לבשר בשורות רעות
למצוא את חלונך,
למצוא את אוזנך,
להביא לך את הבשורות הרעות
לגזול את האושר משנתך,
לקלקל את לחמך ויינך. לשבת בלבך מדי ערב."

"שירת העורב א'," פרימו לוי

 

אלי היקר,

חיפשתי אותך.

אחיך אריה (או כפי שקראת לו בבית - לייבו) היה אבי ופנינה, אמי, הייתה אחייניתך (אם אימי גולה כץ הייתה אחות אשתך). בוודאי הכרת את אשתו הראשונה של אבי (חיה הולצברג) ואת שני ילדיה - כולם נרצחו בשואה. אני אחיינך מצד אבי ואתה דודי הגדול מצד אמי.

אני יודע שאתה הבכור מבין עשרה ילדים ושהיית נשוי לאסתר. היו לכם שני ילדים - פרל (בת השש) ומשה חיים (בן התשע). נודע לי שעבדת עם סבא שלי בטחנת הכוסמת בקרשניק שבפולין לפני המלחמה. אחיך יעקב עלה לפלשתינה בראשית שנות השלושים למרות התנגדות רבך ("אפשר להיות גוי גם בפולין - למה לנסוע לארץ ישראל?") ואימי השואה נחסכו ממנו. אבי ואחותך מלכה שרדו בנס את מחנות העבודה וההשמדה והתחילו חיים חדשים בישראל.

אני יודע שאשתך ושני ילדיך נרצחו. אין לי פרטים איך או מתי. כל שאר בני המשפחה המורחבת שלנו הומתו בגז, נשרפו או נרצחו באמצעים אכזריים אחרים. אני קרוי על שם אביך, סבי, שאותו לא פגשתי מעולם - יצחק.

אין קברים. אין מצבות.

לפני מספר שנים, בן דודך ג'ק הולצברג סיפר לנו שהוא, אתה ואחיך יוסף (יוסק) הייתם יחד במחנה העבודה הידוע לשמצה אבנזה שבאוסטריה, שלוחה של מחנה הריכוז מטהאוזן. במטהאוזן קיבלת את מספר זיהוי 84803. אינני יודע כמה זמן היית עצור במטהאוזן או אם ראית את מפקד המחנה פרנץ זיירייס שהעניק לבנו בן האחת-עשרה לכבוד יום הולדתו חיי חמישים יהודים כדי להתאמן עליהם בירי. פרנץ זיירייס נורה ב-22 במאי 1945 על ידי חיילים אמריקניים בעת שניסה להימלט ומת זמן קצר לאחר חקירתו. גופתו נתלתה על גדר המחנה על ידי האסירים ששרדו.

מאוסף תעודות הזיהוי של האסירים במטהאוזן, גיליתי שלפני מטהאוזן ואבנזה, אתה ויוסף הייתם יחד במחנה הריכוז פלשוב. הידעת שבפלשוב קבוצה בת 1200 יהודים הוצאה מהמחנה והועסקה על ידי אוסקר שינדלר במפעל האמייל. הם שרדו את המלחמה! חבל שאתה ואחיך לא נבחרתם לעבוד במפעל של שינדלר.

למרבה האסון אחיך יוסף, מספר זיהוי 84805 (רק אדם אחד הפריד בינך ובין אחיך בתור הרישום למטהאוזן) מת ב-1 במאי 1945, עשרה ימים לפניך ורק חמישה ימים לפני השחרור.

שני אחים ששרדו יחד מספר מחנות ריכוז/עבודה/השמדה, המקומות האכזריים ביותר שהאדם הקים אי פעם, מתו בהפרש של עשרה ימים כשהמלחמה באה אל קיצה.

אין מילים.

כשהשלמתי את לימודי הרפואה שלי בהרווארד בתחילת שנות השמונים, טיפלתי במטופליו של ביל מקדרמוט, פרופסור מכובד לכירורגיה שנפטר לפני שמונה-עשרה שנים. ביל למד והוכשר בבית הספר לרפואה ובבית החולים הכללי במסצ'וסטס. הוא שימש בהצטיינות כמרצה לכירורגיה בבית הספר לרפואה של הרווארד. אני זוכר אותו בחיבה כאדם טוב לב, כמנתח מיומן ומכובד.

גיליתי לא מזמן שביל נכנס למחנה אבנזה כרופא צבאי בצבא ארה"ב ב-10 במאי 1945 - ביום מותך בבית חולים שדה האמריקני.

בספרו: "מנתח בשדה הקרב", ביל מתאר את המפגש הראשון שלו באבנזה ביום מותך:

"כשהגענו, השתלטנו על 'אזור בית החולים' שבו כמה אלפים מהמקרים החמורים ביותר אושפזו. מראהו של כל אחד מהאסירים היה מבעית כל אדם. קשה לדמיין איך נראו אלפי מטופלי בית החולים. רופאים התרגלו פחות או יותר למראה החולי, הסבל והמוות, אבל כולנו היינו חולים פיזית אחרי שראינו את המחנה לראשונה. גברים אלה היו שלדים מהלכים, כל עצם גולגולת וגוף בלטה בחדות. גופיהם היו כפופים, מעוותים ומצומקים בגלל המחלות והסבל. לכולם היה עור לוקה במחלות, פצעים ענקיים, דלקות עצם מוגלתיות באזורים נרחבים בגופם והצטברויות מוגלה גלויות שהתנקזו מחזותיהם. איני יכול להתחיל למנות את כל המחלות השכיחות. היו שם מקרים של טיפוס, שחפת, שיעול שהקיז דם...

"כמעט כל אחד מבין אותם אלפים סבל לפחות מכמה מחלות איומות וכולם כמובן סבלו מרמה מסוימת של דיזנטריה והרעבה ולכן הם הציגו תמונה גרוטסקית של בטן נפוחה וכפות רגליים וקרסוליים נפוחים מבצקת תזונתית כששאר הגוף מצומק עד לרמת העור והעצמות. כל אחד מהמקרים האלה היה לא יאומן וכשהם שכבו, זחלו או הסתובבו באלפיהם, המציאות עלתה על כל דמיון מחריד. אלה שלא היו מסוגלים לזוז שכבו בצריפים, שישה עד שמונה במיטת קומותיים עשויה עץ, בתנאי זוהמה בל יתוארו, מכוסים במיליוני כינים, פשפשים וזבובים.

הגברים האלה היו נורמליים, בריאים ומאושרים פעם אבל רובם הגיעו למצב גרוע משל חיות ללא שמץ של ניקיון, גאווה, צניעות או בושה. הם הובלו אל מצבם הנואש במשך חודשים של אכזריות איומה, התרפסו והתחננו לאוכל שאותו טרפו כמו חיות. כשהתחלנו להאכיל אותם ארוחות קלות, הם היו מתגודדים סביב המיכלים לאחר מכן מגרדים מהצדדים באצבעותיהם, וכוססים ציפורניים כדי לאכול את מה שנאסף שם. הנחתי קופסת סבון לכמה דקות וכשחזרתי, חצי ממנה נאכל. זו הייתה פנורמה אינסופית של אכזריות המונית וסדיזם מחושב שכמוה לא ידעה האנושות למיטב הכרתי... חמישה קרסו מתים בעודם עומדים בתור לארוחה הראשונה שהגשנו. הם מתו במאות והמשיכו למות בקצב הולך ופוחת למשך תקופה. יכולנו רק לשפר בהדרגה את תנאי המחייה, הסניטציה, האוכל והניקיון ולהתחיל אט-אט בטיפול רפואי."

אני יודע שבן דודך ג'ק הולצברג נשא אותך אל בית החולים הזה אבל איני יודע את סיבת מותך... ג'ק נפטר לפני מספר חודשים בניו-יורק.

באשר לקצבים הסדיסטים שניהלו את המחנה:

רופא המחנה ד"ר וילי יובסט, מנהיג האס-אס הרמן פריביל, רופא האס-אס גוסטב קריינדל וראש הבלוק מהאס-אס הנס בוהנר נידונו למוות. מפקד המחנה האכזרי אנטון גנץ שב-3 במרס 1945 החזיק 2059 אסירים יהודים במשך ימים שלמים בשלג מקפיא וגרם למאות מיתות, נידון למאסר עולם ומת ב-1973 (צדק?) החיה המפקד אוטו ריימר נמלט וגורלו עדיין בלתי ידוע.

ב-1946, הוקם בית קברות ל-4000 קורבנות המחנה אבל ב-1952, בית הקברות הועתק קרוב יותר למיקום המחנה. בסוף שנות הארבעים עיריית אבנזה הרסה את מחנה הריכוז והקימה בשטח אזור מגורים. רק שער הכניסה, מוזיאון הנצחה קטן ו"מנהרת הנצחה" נותרו היום. המנהרה היא חלק מרשת מנהרות ההרים באורך 7.6 קילומטרים שנאלצת להקים בתנאים מזוויעים כדי להגן על מכונת המלחמה הנאצית מהתקפות האוויר של בעלות הברית.

ב-10 במאי 1945 כשביל מקדרמוט התקרב לאבנזה, רגע לפני כניסתו למחנה הריכוז, הוא מתאר את הנוף הציורי:

"...אבנזה שוכנת בנוף טבעי מרהיב וציורי במידה שאי אפשר להעלות על הדעת... הבתים מקובצים בקצה אחד של אגם הרים קטן עם פסגות גבוהות ומסולעות שמתנשאות מעל כל צדי הצלוחית הטבעית הזאת. הרחובות היו מסודרים ונקיים והבתים נבנו לפי המסורת האוסטרית עתיקת היומין. האגם היה כחול לחלוטין וההרים תלולים כל כך עד שנדמה כאילו הם עמדו ליפול לתוך העמק, שילוב של ירוק זוהר מכוסה פסגות שלג. העירה גמונדן, מעברו השני של האגם מול אבנזה, הוא המקום שבו שוברט נהג לשבת על הגדה ולכתוב שירים."

פרנץ שוברט נחשב לחבר אהוב של יהודי גרמניה וחיבר יצירות מקהלה לבית הכנסת ובשנת 1828 חיבר מוזיקה לתהלים צ"ב: "טוב להודות לה'". האם אזור אבנזה המוריק היה ממשיך לעורר השראה אצל שוברט ב1945?

כשמוסד יד ושם מסרו לנו מידע על מותך קיוויתי שאוכל לאתר את קברך ולהעביר את עצמותיך לישראל. יצרתי קשר עם וולפגנג קטמבר, מנהל מוזיאון ההנצחה של אבנזה.. העתק רשומת בית החולים שמסר לי מציין כי:

מספר זיהוי 84803 מת ב-10 במאי 1945 ב-2:10 לפנות בוקר.

אין שם.

וולפגנג כותב: "לפי מסמכים מסוימים, נוכל להוכיח שאלי גולדברג, מספר 84803, הגיע באוגוסט 1944 מפלשוב למטהאוזן ואחר כך העבר לתת-המחנה מלק ובאפריל 1945 נשלח למחנה אבנזה. הוא מת ב-10 במאי 1945 במתקני בית החולים של צבא ארה"ב. אנו בטוחים שהוא נקבר בבית הקברות של אבנזה לקורבנות מחנה הריכוז אבל שמו אינו מוזכר במפות הקבורה. כיוון שעל המפות היו קורבנות רבים בלתי ידועים, אנחנו בטוחים שהוא אחד מהקורבנות 'האלמוניים' בבית העלמין. כל אסירי מחנה אבנזה שמתו לאחר השחרור, הועברו למקום זה. בשנת 2011 הקמנו אנדרטה בבית הקברות עם כל שמות הקורבנות. אלי גולדברג (ואחיו יוסף) מוזכרים באנדרטה זו."

אלי היקר, חיים אליהו בן יצחק,

אני יודע שמכתב זה לוקה בחסר. אני בספק אם אי פעם אצליח להתבטא כראוי. למדתי חלק מהעובדות האלה לאחרונה ורציתי שילדיי ונכדיי ימשיכו לשאת את זכרך וזכר אחיך עד סוף כל הדורות.

אחיינך,

יצחק

המחבר הוא פרופסור בדימוס לאונקולוגיה הקרנתית במכללת אלברט איינשטיין לרפואה ויושב ראש תאגיד אנגיון ביומדיקה.


ברצוננו להודות לצוות יד ושם לרבות שייע בן יהודה, ג'רמי וייס ומיכל דרור על מסירת המידע למכתב זה ולוולפגנג קטמבר מאבנזה על חיפוש הקבר ומתן התמונות ורשומת בית החולים.