לקחי פרשת פולארד (פולנסקי) אך מחדדים תובנות היסטוריות שהתגבשו במחקריי ועתידות לראות אור בספרי "שואה ותקומה – לראות את התמונה השלמה": הנאציזם היה קצה קרחון של תרבות שלמה שביקשה לחולל את שואת העם היהודי, מקדמת דנא; והלאומיות האירופית הייתה מקור השראה עבור ציוויליזציה שוחרת תקומה, מקדמת דנא.
קשה מאוד לא לחבר בין מספר מאורעות: ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, חתם על הסכם גרעין עם איראן המבקשת ומצהירה, ללא ליאות, על השמדת ישראל (2015); ארה"ב נמנעה מלדווח לישראל על תכניות ההשמדה הכימית והגרעינית של מדינות ערב, וגיבור ישראל יונתן פולארד (פולנסקי) (מבצע יונתן 2) הפר את השתיקה המסמרת שיער (1985); ארה"ב נמנעה מלהפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, למרות שידעה בבירור על טיבו של מחנה אושוויץ-ברקנאו, הימנעות מקפיאת דם (1944).
האם רצף מאורעות זה מקרי? רעיון של שואה לישראל (חלילה) לא פס מהעולם – תרבות שלמה, מקדמת דנא, ביקשה ועודנה מבקשת לחולל שואה בעם היהודי.
אין זה נכון למקד את מאורעות השואה בגרמניה הנאצית, שכן זו "זכתה" לשיתוף פעולה אקטיבי ופאסיבי מצד מעצמות הציר ובנות הברית, כאחד – וודאי מצד משתפות הפעולה המוצהרות והמדינות הגרורות אולם לא פחות מצד "העולם החופשי" והמוסדות הבינלאומיים: במניעת הגירה לארצות שונות, כולל לארה"ב; בחסימת העלייה לארץ ישראל על ידי הבריטים; במניעת יציאה המונית של יהודים מגרמניה ומארצות מזרח אירופה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה; בהפצת תואנה שקרית ומוליכה שולל, לפיה יש להשקיע בניצחון צבאי מזהיר ככל האפשר על גרמניה וכך להביא למזור לכל המדוכאים בארצות הכיבוש; קיומה של ועידת ברמודה לענייני פליטים חסרת התוחלת (1943) בזמן ש"הפתרון הסופי" היה ידוע לכל; הקמת ועד אמריקני תחת לחץ ציבורי כבד, שהושיט בשלהי המלחמה סיוע מועט מדי ומאוחר מדי; האפיפיור פיוס ה-12 שקשר קשר של שתיקה ונמנע ממחאה ומהוקעה מפורשת של פשעי הנאצים, להם היה מודע, תוך שהוא "מציל" יהודים ומעניק מחסה במנזרים, עם מחשבת שמד זדונית; הצלב האדום שלא נקף אצבע וששיתף פעולה עם ההונאה המפורסמת של מחנה טרייזנשטט.
אומה שלמה שהייתה במלכוד מלא בארצות ערב ומערב! רק פינלנד, דנמרק, בולגריה ואיטליה, תיזכרנה כמי שלא נכנעו להיטלר, מחתרות, מאקי, רזיסטאנס ו-27 אלף חסידי אומות העולם שהיו איים בודדים באוקיינוס גדול של רשעה.
מנגד, אדגיש ואומר שאוצרות חכמת ישראל הם והיו המקורות מהם ינקה הציונות, ואין זה נכון להסתפק בפרדיגמה המשולשת, שכביכול עיצבה את הציונות ואין בלתה: האמנציפציה-חילון, האנטישמיות והלאומיות המודרניות. פרדיגמה זו נכונה חלקית לפזורת ארצות הנצרות ופחות נכונה לפזורת ארצות האסלאם.
פרדיגמה זו מהווה הגורמים המידיים שעיצבו את האתוס הלאומי של הציונות בארצות הנצרות באירופה המזרחית, המרכזית והמערבית. אולם השורשים העמוקים להולדת הציונות לעולם יהיו השורשים התרבותיים. הציונות היונקת מהרעיון המשיחי הנורמטיבי מגלמת השאיפה לארץ ייעודה, בעלת ייעוד אוניברסאלי. גם הציונות שהופיעה מתוקף פוגרומים ומשברים, שגילמה שאיפה לארץ מקלט ומענה למצוקה קיומית, ינקה בסופו של דבר משורשים תרבותיים.
יתר על כן, אף יודגש שהלאומיות היהודית הקדימה בכל קנה מידה את הלאומיות האירופאית המודרנית, שכן יסודה בתקופת המקרא – בלאומיות מקראית שהתמודדה ואף קראה תיגר על המרחבים האימפריאליים של המזרח הקדום. הלאומיות היהודית יונקת אפוא באופן מהותי מתקופת המקרא, בה פעלה האומה הישראלית "הלאום הראשוני האמתי", כלשונו של אדריאן הייסטינגס ("בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום").
בהמשך לכך יודגש כי באופן דיאלקטי ופרדוקסלי, חוקר הקבלה גרשום שלום ראה בציונות ובחסידות בבואה של השבתאות, ומבחינה זו ינק מאוצרות חכמת ישראל ולאו דווקא נסמך על הלאומיות האירופאית שכן הוא ראה במיסטיקה הכוח הלאומי של היהדות ובציונות הגורם שהוסיף גוון פוליטי למיסטיקה הגלותית. אף שאני מסכים עמו באופן חלקי, מצאתי לנכון לציין זאת.
הזורע רוח יקצור סופה והמביט לעומק התהליכים ימנע התפרצות הר הגעש, שנדמה שקט מתמיד.
הכותב ד"ר יוסף שרביט, מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר אילן והמכללה האקדמית אפרתה.