פחות אבל כואב

דבורה זגורי, אמא ומטפלת זוגית, גוללה בספר הביכורים שלה את הכאבים הקטנים והפחות מדוברים, שחלקם שזורים בסיפור החיים שלה עצמה

עפרה לקס , כ"ו בניסן תשפ"א

פחות אבל כואב-ערוץ 7
דבורה זגורי
צילום: גרשון אלינסון

"אורי שרמן אומר שבספר הטראומות הגדול של מדינת ישראל לא נרשמות טרגדיות קטנות ואישיות כמו זו שלו, כשעלה לארץ משיקגו, או כמו זו של רעיה אשתו, כשאחיה התאום טבע בנערותו בבור מים בסמוך ליישוב. טרגדיות פרטיות כאלה, אומר אורי, מתגמדות מול טראומות גדולות כמו מלחמות ופיגועים". המילים האלה כתובות על גב ספר הביכורים של דבורה זגורי, תושבת תקוע, שהחליטה לקחת דווקא את הטראומות הקטנות ולתת להן מקום. ספרה היפהפה 'לשרוף אדמה לפעמים' (ידיעות ספרים) מתמקד ביומיום. בזוג צעיר שבונה את ביתו וחווה טלטלה, במערכות יחסים של אדם עם עצמו, עם הוריו, עם אלוקים. אולי דווקא היומרה הזאת, ללכוד את המחשבות הקטנות, את ערבול כוס התה, את הענף הסורר שנמצא בפתח הקרוואן, אחוות פקק משותף של יהודים וערבים, מובילה בסופו של דבר גם לשאלות גדולות.

אנחנו יושבות על הדשא בחצר ביתה בתקוע ד', מול נוף משגע שמתחשק לרוץ ולחבק בשתי ידיים. איש אחד עומד לידנו, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מתייחד עם מי שברא את כל היופי הזה. הכול מוריק עכשיו, והאופק מבשר טוב. אבל הדרך לכאן עברה סמוך לגדר היישוב, גדר שמזכירה כל העת היכן אנחנו נמצאות. בתוך החוויה הזאת, בתוך הנוף הזה, כתבה זגורי את ספרה.

לפני חמש שנים הגיעה לכאן עם משפחתה מקיבוץ חולתה. "חיינו בשאנטי בנטי ובאנו לכאן. זו הייתה הפתעה מטורפת. לא ידעתי מה זה אומר לגור כאן, וזו הרי התנחלות לייט. זו הייתה שנת 2016, היו פיגועים בצומת הגוש וחטיפת הנערים והייתי בהלם. אני עירוניסטית במקור וגם כשלא גרתי בעיר, גרתי במקומות כיפיים. פתאום הגעתי למקום שיש בו גדר. זו הייתה הזיה מבחינתי. מה, באמת אי אפשר לצאת מהגדר? עדיין קשה לנו שכשהולכים לטיול בשבת צריך לדעת איפה מותר לטייל ואיפה לא".

ימי העוזי והשפם תמו

הגיבורים בספרה של זגורי נתקלים בקשיים אבל לא מתפרקים בגללם. אורי חוזר מהמערכה בעזה עם טראומה גדולה והעניינים בינו ובין רעיה מסתבכים, אבל לא עד הסוף. "אני רוצה לתת מקום לדברים שנחשבים יחסית קטנים והם עדיין מטלטלים. רוב האוכלוסייה לא מגיעה לאשפוזים פסיכיאטריים, אבל כן מסתובבת עם כאבים גדולים. רוב האוכלוסייה לא מתגרשת בסוף, אבל כן עוברת ביטושי נישואין. רוב האנשים לא יגידו 'אני עוזב את התורה והמצוות', אבל עדיין יש להם תנודות. רציתי להגיד לאנשים האלה, שלא הגיעו עד הקצה, שגם מה שהם עברו שווה משהו".

זגורי חוותה על בשרה את ההקטנה הזאת, את ההתעלמות מהקושי. "נולדתי כשביד אחת שלי יש שתי אצבעות. כשהייתי ילדה זה משך הרבה תשומת לב. בגן היו צוחקים עליי הרבה, 'את שרה "עשר אצבעות לי יש", חה חה חה, אין לך בכלל עשר'. דברים כאלה. מצד שני, כשהייתי יותר גדולה אמרו לי 'מה את מתלוננת? יש אנשים שנולדו בכלל בלי יד'. אה, באמת? תודה רבה. אני קוראת לזה סרגל השואה. אי אפשר לומר כל הזמן 'אבל הייתה שואה'. רציתי לתת מקום לכאבים הקטנים".

אף על פי שספרה של זגורי לא עוסק רק במתיישבים ובהתיישבות, הרי שאלה החומרים ממנו נבנה הסיפור. האדמה היא אדמת טרשים קירחת שיושבה באמונה וביזע, הנוף הוא בור המים היישובי, וביתם של אורי ורעיה הוא קרוואן. כבר התרגלנו לכך שכל מי שעוסק בקבוצה אידיאולוגית, תהא אשר תהא, חובט בה ומביט בה במשקפי ביקורת חמורים. זגורי נמנעת מכך. "אבא אבן אמר בזמנו שאידיאולוגיה מורכבת מהמילים אי דיאלוג. כשאדם נמצא באידיאולוגיה מאוד חזקה אז הוא לא בדיאלוג לטוב ולמוטב. המוטב זה שהוא לא רואה בעיניים, והוא לא מתקשר עם העולם שבחוץ שלא אוחז באותה אידיאולוגיה. הטוב הוא שזה עוזר לו להצליח. כי אלה דברים של משוגעים, רק של משוגעים, ולא משנה אם זה קשור להתיישבות, כלכלה או פמיניזם. אני נגנבת מרעיונות של פמיניסטיות רדיקליות, אבל ברור לי שאידיאולוגיית הקצה שלהן משרתת את המרכז. אז ברור לי שגם בהתיישבות היה צורך באידיאולוגיית קצה, ואחרי שהיא תפסה את האחיזה שלה רק בזכות שהיא הייתה קצה ומנותקת משאר העם, היא יכלה קצת לזוז.

"אורי ורעיה הם דור שני להתנחלות. הם כבר הרבה יותר בתוך הדיאלוג ולא רק באידיאולוגיה. יש היום הרבה אנשים שגרים בהתנחלות לא מתוך אידיאולוגיה אלא משלל סיבות אחרות: נוחות, הרגל, קהילתיות ועוד. התזוזה על הרצף מתקרבת לעולמות שהם לא מתנחליים מובהקים. ימי העוזי והשפם תמו והיום אנחנו יותר קרובים לחברים בתל אביב".

זגורי מדברת על השטיח שעליו יושב היישוב שלה, ובעצם כל יישוב. שטיח שמתחתיו נמצא הר געש. אלו לא רק הפיגועים והחשש הרוחש שם תמיד. סיכון היתר, היא מסבירה, מעצים אסונות רגילים לכאורה כמו פטירה מסרטן, שמתרחשת לצערנו בכל מקום בעולם.

אני מרשה לעצמי לעשות ספוילר ולספר שבסוף הספר לוקחים הגיבורים צעד אחורה מהר הגעש הזה. אז מה המסר, לוותר? ללכת?

"אני לא אומרת לאנשים מה לעשות אבל אני מציירת ציר, ויש ציר. אנשים צריכים להכיר בו ולהחליט מתוך עצמם, החיים שלהם, הרצונות והאידיאולוגיה, מכלול שיקולים מאוד גדול. הם צריכים לעשות את השוואת הלחצים בין הפנים לחוץ. אם החוץ יוצר לחץ שמפורר משהו בפנים, זו בחירה אם רוצים להמשיך את זה. צריך להחליט את ההחלטות של אינדיבידואל מול אידיאולוגיה, פרט מול כלל".

הציר פרט מול כלל נמצא בכמה מעגלים בספר. "זו שאלה שהולכת ומתחזקת בכל הציבורים וגם בציבור הציוני־דתי. היום פרט יכול יותר משהוא יכול היה פעם. בעבר אדם היה תלוי יותר בקהילה והיום הוא יכול לבחור יותר, אז אני פשוט מהדהדת את זה. אני לא מקבלת החלטה. ברוך ה' אנחנו מדינה עם הרבה אידיאולוגיות בהמון תחומים. אז אתה יכול לבחור משהו אחד בתחום הזה ומשהו אחר בתחום ההוא. אתה לא חייב להחזיק את המתח הגבוה בכל התחומים, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את זה, להיות הסיירת וחוד החנית בכל התחומים. אולי נכון לבדוק מה נכון עכשיו ומה אחר כך".

מי שהימר על כך שזגורי דוברת את שפת הטיפול, צדק. היא מטפלת זוגית ומשפחתית, עיסוק שהעבירה לאחורי הבמה בתקופת הכתיבה. "הכתיבה דורשת התמסרות מאוד גבוהה וגם זו תנועת נפש אחרת ממי שמטפל. אחד הכללים המאוד ברורים של מטפל הוא לשמוע מה המטופל אומר ולא להביא את עצמו, אבל בכתיבה קורה הפוך. אני מביאה את עצמי, את המחשבות שלי, את התפיסות שלי ואת ההגות שלי. אני מרגישה שזה גם טיפול לעצמי, להכניס לספר דברים שלי, וגם לקוראים שזה מהדהד להם ומוצא בשבילם מילים לתחושות שהיו עמומות".

"כמו הבנות של רש"י"

זגורי (45) גדלה במשפחה "מאוד עצמאית מחשבתית". אביה הוא ירושלמי שלמד במחזור הראשון של ישיבת כפר הרא"ה, אמה עלתה מקנדה עוד לפני הנישואין ממניעים ציוניים. "הם היו אנשי הפועל המזרחי של אז, אנשים מאוד עובדים, פועלים. עם השנים הם הלכו למקומות יותר חרדיים אבל רכים". היא נשלחה ללמוד בבית יעקב, וההורים השלימו לה את הידע האידיאולוגי והתרבותי, לימוד תורה וגם ספרים וסיורים במוזיאונים. "לא היה אז את הרצף של בתי הספר שיש היום. היו אולי שתי אופציות. ההורים ידעו שאין בית ספר שבו נקבל הכול, ומה שאין הם ישלימו. אנחנו שתי בנות ותמיד צחקנו שאנחנו כמו הבנות של רש"י. אבא שלי לימד אותנו תורה כאילו אנחנו בנים כמעט. אמא שלי היא תלמידת חכמים וזה ממש דבר בבית. היה ברור שבנות צריכות ללמוד תורה עוד לפני שזה הפך לדבר פמיניסטי". בנערותה התחברה לחבורות של נערים ונערות דוברי אנגלית, כאלה שעלו מארצות הברית או שהם בני עולים וסוחבים איתם את טראומת העלייה. "בגלל שזו עלייה ציונית אידיאולוגית שנתפסת כמסודרת כלכלית היא לא מדוברת כהגירה עם מאפייני הגירה, אבל יש בה מאפייני הגירה. יש בה נוער נושר, אנשים עברו טלטלה שיכולה ללוות אותם המון שנים קדימה". וגם את זה היא הניחה בספר.

לאחר התיכון למדה זגורי במכללה בבית וגן ואחר כך בבר אילן והתמזגה עם העולם הדתי־לאומי. את בעלה, נתנאל, הכירה בגיל 31. "גרתי בדירת רווקות בנחלאות, זה היה נורא כיף אבל גם היו שנים שהרווקות נגסה בי כבר מספיק חזק. זה שנים כאלה קשות. היום כשאני מסתכלת אחורה אני רואה רווקות שעברו את גילי ואני אומרת: בסדר, 32 זה לא סוף העולם. אבל למה צריך להגיע לסוף העולם? לא צריך להגיע לשם. זה סוף מספיק".

במערכת הבחירות האחרונה מפלגת הציונות הדתית הכריזה שתטפל בנושא הרווקות המאוחרת. מה זה עשה לך?

"קודם כול הרגשה נעימה, שיש איזה מבוגר אחראי שאומר שצריך לעשות עם זה משהו. שאי אפשר לתת לאנשים להתברבר עם זה לבד. זאת אומנם בעיה בכל העולם, אבל העולם הדתי מאוד מכוון לנישואים ומשפחה, זו הדרך לממש הרבה חלקים שלנו. יכול להיות שיש כאלה שמרגישים עם זה לא בנוח, כי הם הפכו לבעיה".

זגורי נזכרת בתחושה הזאת, ומספרת על דודה רחוקה שפגשה יום אחד ברחוב, אי אז בימי רווקותה. "היא אמרה לי 'את דווקא נראית טוב'. ואני תהיתי מה היא חשבה, שיהיו לי קרניים ושאני אהיה בדיכאון? זו סוגיה שאני יכולה להגיד לך שמדירה שינה מעינינו. נתנאל ואני חושבים עליה הרבה מאוד ומנסים לפענח את השורשים שלה. כי כשאתה מנסה להבין משהו מהשורש, אתה אולי יכול להבין משהו מהפתרון. בעיניי זה כאב בסיס. אתה פשוט נשאר בריבוע ה'התחל' כשיש עוד כל כך הרבה אתגרים לעבור: בעיות פוריות, יציקו לילדים שלך בהסעה, לא יקבלו אותם לישיבות, ואתה עוד לא התחלת. אתה מרגיש מוכן לאתגרים האלה, רק שיביאו לך את בן הזוג לעבור איתו אותם. ברוך ה' תקוע הוא יישוב שלא מסנן אנשים אם הם נישאו או התגרשו. יש פה הרבה רווקים ואני רואה את הכאב. צריך לעשות הרבה כדי לעזור. אני מקווה שזה לא נשמע פטרוני".

נתנאל צעיר מדבורה בשמונה שנים. "הייתי בת 31 והוא היה בן 23. זה גם סוג של פתרון מחוץ לקופסה בעולם הרווקות". אחותו, שצעירה ממנו, הכירה את דבורה וסיפרה עליה לנתנאל. היא ביקשה שיכיר לה מישהו. "היא תיארה לו אותי, והוא חשב וחשב ותהה לעצמו 'למה לא אני'. אבל אז סילק את המחשבה ואמר 'זה לא שייך'. הוא חשב על חברים שלו, אבל שוב אמר לעצמו 'למה לא אני'". בסופו של דבר האחות ארגנה ארוחת שבת "מהארוחות האלה של נחלאות" והשניים נפגשו. "כשפוגשים בן אדם זה אחרת. הבנו שיש לנו מה לחפש יחד".

איך הגיבו המשפחות?

"ההורים שלי פשוט שמחו מאוד שאני מתחתנת וההורים שלו הם הורים מאוד משחררים". אבל גם לבני הזוג עצמם זה לא היה קל לעיכול. "אני הייתי צריכה לעבור משהו והוא היה צריך לעבור. זה לא 'שטויות'. כל פער הוא לא 'שטויות'. הרגשתי שהוא צעיר ממני בהרבה דברים. אני כבר הכרתי וראיתי הרבה דברים בעולם. בשבילו לקחת מישהי מבוגרת, לא היה פשוט. בשביל שנינו זה היה מסע עם אומץ", היא מוסיפה "אולי" ומסבירה: "באנגלית אומרים Keep your eyes on the prize – תתרכז בפרס. כשאתה מבין את המטרה, קל לך לעבור את המסע". ועדיין, מסבירה זגורי, הגיל הוא רק אחד מהנושאים ואפילו לא העיקרי שבהם. "הגענו מבתים מאוד שונים, וכשהנישואים שלנו היו צעירים התעסקנו בעיקר בזה".

משפחתו של נתנאל היא משפחה שכולה. אחיו של נתנאל, אשר זגורי, נהרג לפני 19 שנים בפעילות מבצעית, כאשר מטען חבלה רב עוצמה הופעל נגד הטנק שבו היה טען־קשר. הוא היה בן 21, מעט לפני השחרור. השכול נוכח בספרה של זגורי. הרבה מזה הגיע מההיכרות עם משפחתו של בעלה. "פתאום הכרתי את הריקושטים של משפחה שכולה. תמיד זה היה כזה רחוק, קצת שירי יום הזיכרון בטלוויזיה, קצת ראיונות. פתאום הבנתי שכמות הרסיסים שנתקעים לך בגוף, אם אפשר להשתמש בדימוי הזה, היא עצומה. זה נוגע בכל כך הרבה תחומים".

בספר יש תיאור של אורי עומד באזכרה של אח של אשתו ומרגיש שלעולם הוא לא יהיה חלק מזה. לעולם הוא לא ירגיש כמו המשפחה השכולה הגרעינית.

"נכון, יש קשר שאני לעולם לא אהיה חלק ממנו. כמה שאנחנו יכולים להמציא לנו חיים במקום אחר, אני לעולם לא אהיה חלק מהדבר הזה שליכד אותם, שעשה אותם מה שהם. גם לא הכרתי את הרמות האלה של דאגה, חרדה שזה באמת יכול לקרות. זאת הייתה הפתעה בשבילי כי לא מדברים על זה הרבה בתקשורת, גם בימי הזיכרון מדברים עד שלב מסוים. לא מדברים על השלב היותר קשוח של השכול. שומרים על הציבור".

עד היכן ננעצים הרסיסים?

"הפחד היומיומי על הילדים. אני יודעת שזה לא קשור רק לשכול של צבא וטרור. במשפחה שבה יש ילד שנפטר לא עלינו כי הוא נחנק מפופקורן, לא אוכלים פופקורן במשפחה המורחבת ומשתגעים בכל פעם שמישהו מגיע עם משלוח מנות כזה. העובדה שהשכול הגיע דרך הצבא מעצים אותו. יכול להיוולד בן, ואחות או גיסה יגידו 'מזל טוב, נולד עוד חייל'. זה קו ישיר כזה שצריך לקטוע אותו באופן יזום בראש, כי ברירת המחדל היא כן לחשוב על זה. זה יכול לגעת בהבנה של הקשר עם המדינה, להרגיש כמה היא השליחות שלנו וכמה היא לוקחת בהגזמה. זה מגיע למקומות של איפה אני מוכן לתת ואיפה לא, איפה אני סומך על המערכת ואיפה אני לא סומך. למקומות האלה לא ידעתי שזה יכול להגיע".

"בהודו כולם חוזרים בתשובה"

עוד לפני שנישאו הבינו דבורה ונתנאל שעולם השליחות קרוב אליהם והם רוצים לצאת יחד למשימה כזאת. עם זאת, הם לא רצו להתרחק מההורים זמן רב מדי. הפתרון היה חצי שנה של הובלת 'בית יהודי' בהודו. הם עשו את זה פעמיים, בפעם הראשונה עם ילד אחד ובפעם השנייה עם שלושה. פעם בצפון הודו, שבה מטיילים בקיץ, ופעם בדרומה, שבה מטיילים בחורף. כשזגורי מדברת על הודו החיוך מתרחב והיא מספרת על חוויה טובה ועמוקה. על "וואו" כזה שאין מספיק מילים לתאר.

"הבית שייך לארגון שנקרא לב יהודי, שקשור לבני עקיבא העולמית. אין לבית אג'נדה ספציפית. אתה בונה בית לפי מה שאתה, ובנינו בית שהוא אנחנו. שנינו קצת הרפתקנים. זה בית קטן עם גג מקש, נוף צופה להרי ההימלאיה בצפון ולשדות אורז מדהימים בדרום". זגורי מספרת על מטיילים שונים. בצפון, שבו שוהה הדלאי למה הגולה, יש גם מרכזים טיבטיים שמושכים אליהם מטיילים שמחפשים רוחניות. הבית היהודי שם הוא הצעה נוספת לחיפוש רוחני. הבית כלל שיעורים, סדנאות מוזיקה ואוכל. "סעודות שבת היו השיא של השבוע עם הכי הרבה אורחים. היו אנשים שלא תכננו להישאר כל כך הרבה זמן, אבל נדבקו בבית והיום, אחרי עשר שנים, הם חברים טובים שלנו. חבר'ה שעברו הרבה תהליכים. פעם שאל אחד התורמים את המנכ"ל, רוני אזולאי, 'כמה אנשים אתה מחזיר לי בתשובה?'. הוא ענה 'את כולם'. רוני התכוון שכל אחד הלב שלו זז לאיזשהו כיוון. הלב שלנו בטוח זז, אז יכול להיות שהוא הקרין גם על אחרים".

משפחת זגורי חזרה להודו לפני שנתיים עם ארבעת הבנים, הפעם לטיול של כמה שבועות. זגורי אוהבת מאוד את הודו. "זה מקום מדהים. הוא יוצא קצת מהמרוץ המערבי, למרות שהמרוץ הזה נוגס בו גם. הפלאפונים נכנסו לכל מקום. מצד שני, יש שם פינות שאין עוד דברים כאלה בעולם. זה הבגדים, האוכל, התפיסות והחקלאות. אנחנו מרחיקים ונוסעים לפינות של המדינה. אלה נסיעות קשות מאוד פיזית, הילדים בוכים באוטו תשע שעות. אבל זו הרחבת דעת מאוד גדולה". משפחת זגורי אוהבת לטייל בעולם, אבל לא ביעדים קרובים קלים וקלאסיים. "אנחנו אוהבים להגיע למקומות רחוקים. כשאתה מגיע רחוק, אתה רואה מקומות שלא נגעו בהם".

כבר כשהייתה בהודו העבירה זגורי סדנאות כתיבה. שנים רבות היא כותבת למגירה ולא רק. הראשונה שסימנה אותה כמוכשרת במיוחד הייתה המורה ברכה, בכיתה ב'. "היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה: הבת שלך שקרנית. אמרתי לבנות לכתוב חיבור. דבורה אומרת שהיא כתבה את החיבור שלה אבל זה לא יכול להיות. בזכותה אני כותבת. מאז שהייתי קטנה הייתה לי שפה עשירה כי לאמא שלי, שהיא אמריקאית, הייתה שפה עשירה ומדויקת. גדלנו חזק לתוך זה, יחד עם יכולת ניסוח ומחשבה. היה אצלנו מאוד מעניין בשולחן שבת. היינו בית מחשבתי, הגותי".

הבמות הראשונות שבהן פרסמה היו אינטרנטיות, כאלה עם שם שאתה ממציא ויכול להסתתר מאחוריו בנחת. השם שהיא הלכה איתו היה אביגיל. אחר כך פרסמה שירה במסגרת 'משיב הרוח'. "פרסמתי שם לא מעט, אבל אחרי תקופה ראיתי שיותר מתאימה לי פרוזה. סיפורים קצרים".

סיפור קצר שפרסמה בכתב העת 'יהי' לפני כארבעה חודשים בגיליון שעסק בעקירה מגוש קטיף מתמקד בשכול ובנכות וצובט את הלב חזק. זגורי אומנם לא התגוררה בגוש אבל התנדבה בו במשך תקופה, בקיץ שלפני שני עשורים. "באתי למשפחות שבהן אמא לא בבית, או נכה או הלכה ללדת. הייתי תקופה בכפר דרום, הכנתי חביתות, ניקיתי רצפות, לקחתי ילדות לבריכה. זה נכנס לי מאוד מאוד חזק. וזה עדיין היה טיפה רחוק כי באתי מבחוץ כדי לעזור. אבל אז קיבלתי טלפון שאני צריכה לחזור כדי לעזור אצלנו".

הבשורה שקיבלה והזעיקה אותה הביתה הייתה מרה. בת דודתה הצעירה, מיכל רזיאל, נרצחה בפיגוע במסעדת סבארו. היא הייתה בת 16 וחצי. "אז התחלתי להבין שזה אמיתי, שיכולים לדפוק אצלך בדלת. אני קיבלתי את התפקיד של ללכת לבית הדפוס, להביא את מודעות האבל ולהדביק אותן על הקירות. לא רציתי להיות זאת שמבשרת לעולם את הבשורה. הלכתי לבית הדפוס בחמש בבוקר והדבקתי את המודעות בשש בבוקר, כשאנשים קמים לעבודתם. הסלוטייפ התנגד לאבן. זה היה נורא". משהו מזה הגיע גם לספר. למשל העיסוק ביכולת לצאת מהאבל של עצמך ולראות את השכול של האחר. "אחד מהאנשים שהתנדבתי אצלם בכפר דרום הגיע לשבעה כדי לנחם. הייתי בהלם מהעובדה שהוא יצא מעצמו ובא, למרות שהוא לא הכיר את המשפחה. זה היה מאוד מאוד חזק. מבחינתי זו מדרגה מאוד גבוהה".

בשנים האחרונות היא כותבת דעות בכל מיני במות אקטואליות יותר. "זה מעניין, זו חוויה אחרת שמשפיעה על כתיבת הפרוזה שלי. אני קוראת סיפורים שלי, או של אחרים, ואני רואה שיש הבדל בין אנשים שיש להם קשר לעולם האקטואליה ובין אנשים שלא. גיליתי גם את עולם העריכה. פתאום התאהבתי בה, אני מבינה איזה כוח יש לה".

מכיוון שנהניתי מהספר הראשון, אני מגששת כדי לדעת אם הספר השני כבר מצוי בשלב כלשהו של כתיבה או שעוד רחוק היום. התשובה מפתיעה אותי. "הספר שכבר יצא לאור הוא בעצם הספר השני. הראשון נמצא במחשב, אבל הרגשתי דחיפות להוציא את התוכן הזה קודם. הם היו כמו יעקב ועשיו, שהשני אוחז בעקב של הראשון ואומר לו 'סליחה, אבל אני קודם'. בספר הראשון יש תכנים שלא קשורים לזמן ומקום. הספר הזה היה לי דחוף. באנו לכאן ופתאום כל השאלות של העם והארץ, וכל הפחדים, הכול צץ. הרגשתי שאני חייבת לכתוב את הדואליות של המקום הזה. מצד אחד הוא מציף שאלות קיומיות, מצד שני זו ארץ התנ"ך. אני נוסעת בדרך ואומרת היי לדוד המלך ושלום לאברהם אבינו בדרך לקניון בשנת 2021. זה באמת כך, מין מיצוי של למה אנחנו כאן בארץ. גם התהליכים שעברתי בתוך משפחה שכולה היו לי מכבש שגרם לי לכתוב את זה ודחקו את הספר הראשון אחורה".

עם הבטחה כזאת, שיש עוד ספר בדרך, אני יכולה לסיים את שיחתנו בנחת, לצאת דרך השער הצהוב של היישוב ולהביט בנוף המדברי שבו פסעו מלכים ונביאים, ולשמוח שכביש חדש נסלל כאן, מתרחב, כי התנועה רבה. תנועת יהודים ששבים לארץ מולדתם.