יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

יום השואה כבר חלף, כך שלמעשה השנה אני די פטור מלהתייחס אליו מעל דפי העיתון ויכול להמשיך לעסוק בפרוזה האיכותית שאליה הורגלתם בארבע השנים האחרונות. אבל בתוך עצמי אנוכי יושבת ופטור בלא כלום הרי אין מצב.

אז תשמעו, לפני שנתיים הוזמנתי לקחת חלק בפאנל בנושא הציונות הדתית והשואה באוניברסיטת בר־אילן. ואני יודע, לא חשבתם שזה בדיוק יושב על הטייפקאסט שלי, אבל יש הפתעות בחיים רבויסיי.

כך ישבתי אני הקטן לצד אבי רט, שהרה בלאו והרב שרלו והתנהל דיון על זיכרון השואה בעתיד הלא מאוד רחוק - איך לחבר נוער לנושא בתקופה שבה ניצולי השואה עצמם מתמעטים והולכים.

אחד האמצעים הוא כמובן חיבור הנוער באמצעות המסע לפולין.

מה אני זוכר מהמסע שלי לפולין? ובכן, ראשית את המבוכה אחרי המסע, כשחוזרים לארץ ואומרים משפטים שמתחילים ב"כשהיינו במיידנק", כאילו אנחנו עצמנו האודים המוצלים מאש. אבל מהמסע עצמו אני חייב לומר שאני לא זוכר יותר מדי.

אני זוכר שהתחילו איתנו עדין, שלקחו אותנו לבית קברות בוורשה וראינו שם את הקבר של דוקטור זמנהוף ממציא שפת האספרנטו, ואמרתי לעצמי שאני אזכור את השם הזה כדי להישמע אינטליגנט מתישהו בעתיד. ההצלחה בדיעבד הייתה חלקית.

אני זוכר שהמדריך המליץ לא לשמוע מייקל ג'קסון באוזניות באוטובוס כי זה "מוציא מהאווירה" ואני זוכר שנשמתי לרווחה כי לי לא היה מייקל ג'קסון, רק בון ג'ובי.

אני זוכר שהגענו למגדל בכניסה לאושוויץ ועלינו למעלה כדי להתפלל שחרית והיה שלג והיה קר, וילד בשם פרץ מהכיתה שלי ישר הפשיל שרוול והתחיל להניח ואני בהיתי בו בהערצה מעומק המעיל שלי וחיכיתי לשלהי פסוקי דזמרא כדי להתחיל להתניע הנחה.

ואני זוכר שנכנסנו לאחד הביתנים באושוויץ ועמדנו ליד הדרגשים והמדריך סיפר משהו ואני ברחתי החוצה לא בגלל מה שהוא סיפר אלא בגלל שמשהו בריח שם היה כל כך בלתי אפשרי מבחינתי שהעדפתי לעמוד בשלג ולא בפנים.

ואני זוכר ניסיון עלוב לבכות ליד התנורים במיידאנק כי כולם בכו, ואני זוכר שכשעליתי לאוטובוס אחר כך איש העדות אמר לי "איך זה שכולם עולים עצובים ורק אתה מחייך?" ואני זוכר שהחלטתי לקחת את זה כמחמאה. שזה חתיכת כישרון.

ואני זוכר שאף אחד לא טרח לעדכן אותי שמאחורי הדלת הספציפית ההיא במוזיאון נמצאות ערימות השיער שנדמה היה שקפצו עליי משום מקום והבריחו אותי חזרה למסדרון.

ואני זוכר שבהיתי במדי האסיר שהיו תלויים שם והייתי בהלם מזה שזה אמיתי.

אוקיי, אז אולי בעצם אני זוכר לא רע.

אבל למפרע, כך אמרתי באותו פאנל, כנראה היה נכון יותר לנסוע, אם בכלל, בגיל שבו יש קצת יותר פרספקטיבה ובגרות נפשית. גיל שאפשר לעכל בו דברים, עד כמה שאפשר, לא רק ברמה הרגשית.

קרוב משפחה פעם סיפר לי ששנים אחרי שנסע לפולין הוא החליט לנסוע שוב כמבוגר, ולפני שהוא טס הוא עיין ביומן שכתב כשהיה במסע כנער. באחד המקומות שבהם ביקר הוא כתב ביומן: "את החוויה שחוויתי פה לא אשכח אף פעם". "תאמין לי", הוא אמר, "אין לי מושג באיזו חוויה מדובר". כי ממרחק השנים לא ברור מה מהחוויה הרגשית באמת נשאר איתנו, מה אנחנו מסוגלים לעבד בכלל ואיך מעבירים הלאה את מה שאולי נשאר.

אבי רט אמר בפאנל שהוא קיבל ממישהו טיפ חשוב להדרכות שהוא מעביר בפולין: לספר את הסיפור בגוף ראשון. אבי ניסה להסביר לו שהוא לא ניצול שואה אז לא שייך לספר בגוף ראשון, אבל אותו אדם אמר לו שזה לא משנה. ובאמת, אבי מספר, מאז כך הוא נוהג. וזה עובד.

וכנראה שרק ככה זה יכול לעבוד. רק אם השואה תהפוך לחלק מהזהות שלנו יש לה סיכוי לעבור הלאה. ניצולי השואה, כאמור, מתמעטים והולכים ואנחנו צריכים להפוך את עצמנו קצת לניצולים. בסך הכול אנחנו לא רחוקים מזה.

זה אומר שהביקור השנתי שלנו בתחנת העצב של יום השואה צריך להימתח קצת מעבר לגבולות היום. לא במובן של יגון מתמשך אלא של תודעה, של הכרת ההיסטוריה. לשנן איפה סבתא הייתה, לצפות בדוקו רלוונטי בנטפליקס, ואולי מדי פעם כשזורקים חתיכת לחם אפשר לבהות בה רגע כדי לחשוב מה היא הייתה שווה פעם למישהו. וכנראה, כנראה שזה אומר לכתוב טור על יום השואה אפילו שבאמת היה אפשר לוותר השנה, כי פטור בלא כלום הרי אין מצב.

[email protected]