המזכירה של ראשי הממשלה: השואה עיצבה אותי, המשימה שלי היא לספר ולספר שלא יהיו מכחישי שואה

מרית דנון, מזכירת ראשי הממשלה הגיעה לאולפן ערוץ 7 לספר את הסיפור המיוחד של הוריה בשואה, ואיך סיפור זה עיצב את המשך חייה

יוני קמפינסקי - ערוץ 7 , כ"ה בניסן תשפ"א

לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה הזמנו לאולפן את מרית דנון, מזכירתם של חמישה ראשי ממשלה וחברה בעמותה 'דורות ההמשך לשואה ולגבורה', לשמוע את סיפור השואה האישי שלה וכיצד השפיע סיפור זה על החיים הציבוריים שלה,

"השואה פוגשת את המשפחה שלי בעיר צ'נסטכובה בפולין, העיר נכבשת ביום השלישי למלחמה. היהודים בשלב מסוים נכנסים לגטו. כל המשפחה שלי בתוך הגטו. סבתי מצד אבי וסבא וסבתא מצד אמא, וכמובן הוריי וככל האחים והאחיות שלהם"

בהתחלה הם מבינים את הסכנה?

"כבר מהיום הראשון לכיבוש היהודים הבינו לאן הדברים הולכים כי התחיל ירי והרג, סימון יהודים בטלאי צהוב ובשלב מסוים הכנסתם לגטו. ההורים שלי הבינו טוב מאוד מה קורה כי כל שנות המלחמה הם נסעו בכיס בגדם כמוסת רעל שקיבלו מרופא למקרה ויתפסו ע"י הגסטפו. הם החליטו שהם יקבעו כיצד יראה הסוף שלהם. לא בעינויים"

והטלאי הצהוב, היה הרבה מעבר לסימן על הבגד?

"אני מנסה לדמיין את אבי הולך ברחוב הראשי עם סרט לבן ובמרכזו מגן דוד, וזאת הייתה חובה על ילדים מגיל עשר ומעלה. זו בעצם קריאה לציבור הרחב שדמם של יהודים הוא הפקר. אז ניתן לדחוף ולקלל ולירוק ולרצוח ברחוב ולהוריד מכנסיים לראות אם אתה יהודי וביום אחד בן-אדם נהיה תת-אדם"

מתי מבינים שהגטו הולך להתחסל?

"שנה וחצי אחרי שהיהודים נכנסו לגטו שנקרא 'הגטו הגדול' בסתיו 1942 מגיעות שמועות ליהודים שהגרמנים מדברים על פתרון סופי ויתחילו משלוחים למחנות השמדה. ההורים שלי מחליטים לקחת את גורלם בידיהם ומצליחים להשיג תעודות מזויפות אריות על שם איכר פולני נוצרי שחי בקרבת מקום ונפטר. אבא שלי, נוח פינקלשטיין, שהיה בן למשפחה של חסידי גור, שעבר את כל המסלול של ילד דתי עם לימודים בחיידר ותורה ועברית בשומר הצעיר הופך ביום אחד לוודיסלב צירן, שם של איכר פולני שאת הניירות שלו הוא קיבל מהמחתרת הפולנית"

במקביל הסבתא מובלת לתאי הגזים.

"נכון, סבתא שלי הייתה באותה עת אישה בשנות ה-60 שלה. אלמנה, אמא ל-11 ילדים. בת לחסידות גור. נשארה בעת חיסול הגטו לבדה בבית. היהודים נפוצו לכל עבר כדי למלט את נפשם. והיא ב-21 בספטמבר. יושבת בבית ויודעת שכולם ברחו. ביום שאחרי יום הכיפורים מתחיל המבצע לחיסול הגטו, מוציאים אותה בכוח מביתה, מעמיסים אותה על קרון בהמות. והיא נוסעת לבדה לטרבלינקה. כל חיי אני חושבת מה עובר לה בראש שכל חטאה בעולם היה יהדותה. היא נוסעת לבד בקרב אנשים זרים, אין מי שיחזיק לה את היד, אין מי שינחם אותה. אני שואלת את עצמי אם היה לה משהו לאכול? איזה סוודר היה לה? היה אז מאוד קר בפולין. והיא מגיעה לטרבלינקה ותוך דקות מובלת לתאי הגזים. אני חושבת על הצעדים האחרונים. אישה שכל חייה הייתה אישה חרדית. הייתה לראשה פאה וכיסוי ראש ובגדים ארוכים. צועדת את ה-20 מטר האחרונים בקבוצת נשים עירומות מול עיניים של קלגסים גרמנים. היא נכנסת לתאי הגזים ואני חושבת שהרגע הזה שהיא נכנסת לתאי הגזים עיצב אותי כבן אדם למרות שלא הכרתי אותה. המחשבה הזאת שגזענות ורוע יכולים להביא לדברים כאלה ממש עיצבו את השקפת עולמי, אותי כאדם. המשימה שלי היא לספר ולספר, שלא יבואו מכחישי שואה ויגידו שלא היו דברים מעולם"

בינתיים ההורים מסתתרים וחיים בצורה מזויפת, כמה זמן?

"שלוש שנים. אבא שלי כדי לחזק את הזהות הארית עושה ניתוח לטשטוש ברית המילה שלו והם יוצאים בחשאי מהגטו ועולים לרכבת שתוביל אותם לתוך לוע הארי- לגרמניה. במסגרת קבוצות של כוח עבודה של פועלים מארצות הכיבוש לטובת הרייך הגרמני שהיה אז מרוקן מידיים עובדות של גברים שהיו עסוקים במלחמה. הם מנסים מאוד להיטמע בסביבה. אמא שלי מתפללת בימי ראשון בכנסיה ומסגלת לעצמה אורח חיים של האיכרות הנוצריות בסביבה. אבא שלי, שהפולנית שלו לא הייתה כל-כך טובה, חרד מכל מילה שיצאה לו מהפה. והם הצליחו לשרוד."

איך זה נגמר מבחינתם?

"המלחמה מסתימת בינואר 1945 והם חוזרים לפולין. הרגע הזה של החזרה אני קוראת לו 'כאב השיבה' כי זה נראה לי הרגע הקשה ביותר במלחמה. כי פתאום אין יותר תקוות, ויש אפשרות לעשות רשימת מלאי משפחתי. הם הולכים ברחובות העיר וכשהם מזהים מישהו שנראה כיהודי הם אומרים לו את מילת הקוד ''עמחו' שזה ביידיש 'עמך'. אם האדם מבין במה מדובר הם שואלים אותו אם הוא יודע משהו על משפחת פינקלשטיין. וכך נודע לאבא שלי שאמו נשלחה לטרבלינקה, והאח הזה חזר מרוסיה והאחות חזרה מגרמניה. וזה הסוף. אני רוצה לציין שלמרות שהמלחמה נגמרה אבא שלי נשאר מאוד בתחושה של טראומה ופחד. הוא בשום פנים לא רצה לחזור לשם היהודי שלו. הוא חי את שארית חייו בשם של האיכר הגרמני- וולדיסלב. הוא אמר- 'השם הזה הציל אותי ואני לא מחליף אותו'. על הקבר שלו כתובים 2 השמות שלו"

כשהם מגיעים ארצה, איזו משפחה הם גידלו?

"יותר ויותר אני מעריכה את הילדות שהם העניקו לי, כי אני חושבת ששורדי שואה רבים לא היו מסוגלים לדבר על הנושא ולשתף. למרות הכאב שנגרם לי כשאני מדברת על זה, אני מאוד מוקירה להם תודה שהם שיתפו אותי בחוויה הקשה, כיון שאם הם היו מסתירים אני לא הייתי יודעת מי הם. הם אספו את השברים שלהם ונתנו לי ילדות נהדרת, הם היו הורים מדהימים, בנו בית ומצאו עבודות. אבל הדבר הזה לא נשכח, הוא היה משהו יומיומי בבית ילדותי, למשל ביום כיפור אני זוכרת שהעיניים של אמא היו כמו ברז. אני חושבת שהייתה לה תחושת אשמה שהיא שרדה והוריה לא, מכיון שהוריה מתו ביום כיפור"

למרות שהם הקימו ממשפחה של עשיה, השואה עיצבה את חייך?

"השואה לגמרי עיצבה את חיי. אני הייתי ואהיה עד יומי האחרון ילדה של שורדי שואה. ילדה של פליטים. אני מאוד מזדהה עם אנשים שמגיעים למצב של פליטות והם לא חייבים להיות יהודים. כשאני רואה אנשים משתרכים עם ילדים קטנים בדרכים אני רואה את הורי שם"

הרגשת את זה שם במהלך השנים בלשכת ראש הממשלה?

"זה תמיד שם, אני זכיתי להגיע לפולין עם ראש הממשלה יצחק רבין שהזמין אותי מכיוון שידע שאני בת לשורדי שואה לטקס שנת החמישים למרד גטו ורשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לפולין, כי עזבתי אותה בגיל שנה וחצי"

אבל אנחנו מבינים שלגרמניה לא נסעת

"בגיל 10 נדרתי נדר שלשמחתי אני עומדת בו עד היום שכף רגלי לא תדרוך בגרמניה. ולמרות שהתחביב הכי גדול שלי הוא לימוד שפות - גרמנית אני לא אלמד. אני לא קונה תוצרת גרמניה. ואני לא סולחת. לא ביקשתי את רשותה של סבתי לסלוח, או את רשותם של הורי, ואני לא יכולה לסלוח מטעם עצמי"

מדברים על כך שמדינת ישראל היא הניצחון על הנאצים, מהמקומות שבהם שירתת הרגשת את זה יותר?

"כן, אני זוכרת שעבדתי עם יצחק שמיר, היתה אז העלאת יהודי אתיופיה וראיתי אותם יורדים מהמטוס עם הבגדים הלבנים וכורעים ברך על הרצפה ומנשקים את הרצפה. הדבר הראשון שחשבתי, שאם מדינת ישראל הייתה קיימת ב-1942 סבתי לא הייתה הולכת לתאי הגזים, כיון שמישהו היה שולף אותה משם. החיים שלי במדינת ישראל הוא לא דבר שאני מקבלת כמובן מאליו. אני אף פעם לא חשבתי לגור במקום אחר או לקבל דרכון שני פולני. אני כל-כך גאה בזה שאני אזרחית של מדינת ישראל עם כל הביקורת שיש לי. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי"

אני מבין שלאחרונה חזרת ליידיש?

"חזרתי ליידיש כמחווה למשפחה שלי שנספתה ובמיוחד לסבתי. כשהייתי ילדה תיעבתי את השפה הזאת ולא רציתי לשמוע אותה. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד יידיש ואני מרגישה שזה סוג של טיפול רגשי. פתאום המורה מלמד 'חג גדיא' ביידיש ואני חושב, אולי גם הם שרו את זה סביב השולחן? זה החיבור שלי לסבתי. אולי אי שם בשמיים אוכל לדבר איתה ביידיש"

מה זה יום השואה מבחינתך?

"הנושא הזה הוא כל-כך שזור בחיים היומיומיים שלי, אני עושה פעילות בעמותה ומתנדבת. אני לא צריכה את יום השואה בשביל לזכור. אז יש שנים שאני צמודה לטלוויזיה ויש שנים שאני מרגישה שאני צריכה להתרחק. בשנים האחרונות אני מאוד פעילה ואני מנסה להגיע לקהלים מודרים שהנושא של יום השואה לא מגיע אליהם באופן טבעי. לפני שנתיים הייתי בנווה תרצה. היום סיפרתי בכלא נפחא והם לא זזו בכיסא. זה חשוב, זה לא רק נושא יהודי. שנאת בני אדם זה לא רק כלפינו ומאוד חייבים להיזהר מזה ולהפיק לקחים"

היום דנון פעילה בעמותת 'דורות ההמשך נושאי מורשת השואה והגבורה', עמותה המאגדת בתוכה בני ניצולי השואה, נכדיהם וניניהם. מטרתה העיקרית של העמותה היא לפעול להנצחת זיכרון השואה והגבורה ולהנחלת הסיפורים האישיים של המשפחות למען הדורות הבאים. "אנו מאמינים שיש לנו ייחוד", מסבירים בעמותה, "מעצם היותנו צאצאים של אנשים שהיו 'שם', עברו ושרדו את התופת, וכנגד כל הסיכויים הצליחו לאחות את השברים, לבנות חיים חדשים ומשפחות חדשות. אנו מאמינים שכילדיהם ונכדיהם של הניצולים מוטלת עלינו אחריות מיוחדת. דור הניצולים הולך ומתמעט ואנו חשים את הצורך והרצון לממש את האחריות המוטלת על כתפינו למענינו ולמען הדורות הבאים".