יום הזיכרון לשואה: ליקוי המאורות

מנהיגים בדור הקודם התעקשו שלא לעודד עליה ארצה והעדיפו את המשך הקיום היהודי בגולה מתוך תפיסה שגורסת כי 'שב ואל תעשה עדיף'.

מנחם רהט , כ"ו בניסן תשפ"א

יום הזיכרון לשואה: ליקוי המאורות -ערוץ 7
יד ושם. ארכוין
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1. ביום הזיכרון לשואה, היום, מתייחד עם ישראל עם זכרם הטהור של ששת המיליונים שנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם והסער הארורות ת"ש-תש"ה, בהן הפעיל אשמדאי הנאצי את מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר מאז היות האדם עלי אדמות, משומנת בדמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הי"ד.

רק תנועה יהודית אחת, התנועה הציונית, חזתה מראש את מרחץ הדמים האורב לעם היושב בגולה, והכינה את הכלים לבריחתו ארצה ולישיבתו בה. רבים אחרים מבני העם היהודי – חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רפורמים ואחרים – נדו לה ולעגו לחלומותיה בדבר שיבת ציון ובניין הארץ. התפיסה היתה ששיטת שב ואל תעשה – עדיפה.

גם למעטים שחזו מראש את הנורא מכל, התייחסו בביטול. הנה למשל נבואת הפורענות הבהירה כל כך של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שנאמרה מספר שנים רב לפני שנות הזעם, אך לא זכתה להד: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק".

2. 82 השנים שחלפו מאז 1939, הוכיחו בעליל את צידקת דרכה של הציונות, ואת תרומתה הכבירה, שאין לה תחליף, לעצם הקיום היהודי. אבל גם המציאות הריאלית זו, לא שיכנעה את המעדיפים עצימת עיניים שאינה מוכנה להודות בהחמצה הקולוסלית ההיא.

יש בהם, דוגמת סאטמר ונספחיה, הרואים במדינה הציונית 'מעשה שטן' (רח"ל), ויש שמביטים עליה בעין נייטראלית למחצה ולשליש ('חיוך משמים', אמר החזון אי"ש), אך אינם מזדהים עימה ועם סמליה. בבתי כנסיותיהם לא נאמרת תפילה לשלום המדינה הציונית, על בתיהם לא הונף מעולם הדגל הציוני, וליום העצמאות הם מתייחסים כאל סתם יום חול, עם אמירת תפילת תחנון של סתם יום של חול.

3. אבל היו גם מעטים שהודו כי היחס העויין לעליה, לבניין הארץ, אפילו לציונות החילונית, היו בגדר משגה קולוסאלי. ליקוי מאורות ההוא. כזה היה הגאון רבי ישכר טייכטאל הי"ד, אב"ד וראש ישיבה בסלובקיה, שהאשים חד משמעית את מנהיגי דור החורבן באחריות עקיפה לשפך הדמים. ואלמלא נאמרו הדברים הנוראים הללו במו פי קודשו, ספק אם מותר היה לאומרם.

הרב טייכטאל, שניספה באושוויץ בשלהי עידן השואה (ינואר 1945) בגיל 59, החל דרכו כקנאי אנטי ציוני חריף, שנקט ב'השקופע' הסאטמרית. אבל לנוכח אימי השואה עבר מהפך השקפתי – מאוייב לאוהב. אור האמת הבזיק לנגד עיניו בשעה שהסתתר כפליט נרדף בעליית גג בבודפשט, בעיצומה של השואה (1944), ובה חיבר את ספרו המונומנטלי 'אם הבנים שמחה', שהיה לכתב אשמה חד משמעי נגד מנהיגי העדה שנמנעו משילוח קהילותיהם ארצה: "ועתה מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר, שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים, וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים [בא"י], לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'".

ובמקום אחר (עמ' ל"ח) בספרו: "אפילו רבנים ורביים חסידיים [אדמו"רים], היו משוחדים בלבם, כהמרגלים, שמא יאבדו נשיאותם: לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק [מפעל תעשייתי] טוב או משרה טובה ונכבדה – אם יילכו לא"י, יתרופף מצבם".

4. הקנאי האנטי ציוני שהפך ציוני נלהב, כמעט משיחי, ברוחו הגאולית של הרב קוק, תוקף בשצף קצף את חובבי הגלות, שהוא עצמו בא מקירבם. למרות תעשיית הרצח באירופה, שהיתה אז בעיצומה, הבין הרב טייכטאל שארץ ישראל, קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, הם הפתרון לשנאת עולם לעם עולם: "ואל תבהל ברוחך לדון ולפסוק שאין לנו לעשות דבר בעניין הגאולה; [וש]רק נהיה בשב ואל תעשה, ולהמתין עד שיבוא המשיח... מי שיש לו מוח בקודקודו מוכרח להודות, שעתה היא העת והתקופה שעליה ניבאו נביאינו, שהגיעה עת פקידתנו... כלל גדול לכל העניינים, דתחילה נעשה אנו שלנו, ואז יעשה הקב"ה את שלו".

ובניגוד גמור למצופה מגאון תורני שהתחנך ברוח החרדיות הסאטמרית, הוא מעניק מעמד כמעט משיחי לחלוצים החילוניים בוני הארץ. הם הם 'שלוחי דרחמנא' ו'מבשרי הגאולה', ואילו מעשה בנין הארץ הוא 'אתחלתא דגאולה' ממש. החלוצים יקרים בעיניו אפילו מן הצדיקים המובהקים שמבקשים לקדם את הגאולה באמצעים המקובלים של אמירת סדר תיקון חצות באישון לילה, תוך כדי ישיבה אבלה ממררת בבכי על הארץ: "האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה... עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות עליונים, ממה שעושה איזה צדיק, אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו... דמעשי בוני הארץ דזמנינו, אפילו ח"ו יהיו בעבירה... הבניין שלהם רצוי לפני המקום".

לראיה מביא הרב טייכטאל את סיפור נפילתו של הגיבור יוסף טרומפלדור: "מלבד שמחבבין [החלוצים] את הארץ... מוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו בעבור הארץ... ואמרו קודם יציאת נשמתם: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'... נפש הישראלית שבקרבם משתוקקת לשוב למקורה".

5. הגר"י טייכטאל אינו היחיד. בדרכו הלכו גדולים נוספים, אלא שמפני שהיו מעטים מדי, קולם לא נשמע. כך התחולל מהפך בנפשו האדמו"ר ממונקאטש רבי ברוך יהושע רבינוביץ, חתנו ויורשו של האדמו"ר הקנאי ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא (1871–1937), שתיעב את הציונות אף יותר משעשתה זאת חצר סאטמר (שגם אותה תיעב).

גם הרב רבינוביץ הפך מאוייב לאוהב. בספרו 'בינת נבונים' כתב "דברי הסבר עד כמה שניתן הדבר להסביר מפני מה שלח ה׳ את השואה ומה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד ממנה". הרב רבינוביץ למד את הלקח, עלה ארצה, השליך את אדרת האדמו"רות הקנאית, והיה כאן לרבה הראשי של חולון, שניהל את רבנותו ברוח ציונית לעילא. בימי מלחמת סיני הוא ירד לסיני כדי לעודד את לוחמי צה"ל בעיצומה של ההסתערות.

6. אף שרבים מהחרדים מסוייגים עדיין מן הציונות, מרביתם מבינים שהמדינה הציונית היא הערובה היחידה להמשך קיומו של העם היהודי. ליבא לפומא לא גלי, אבל מרביתם רואים עצמם חלק בלתי נפרד מן המדינה הציונית: רוצים בהצלחתה, גאים בשגשוגה, כואבים את כאביה.

רק שהם טרם חצו את הרוביקון: לא תפילה להצלחתה, לא דגל, לא הימנון. אולי מפני שלחצות את הרוביקון מצליח רק מי שהוא יוליוס קיסר.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')