ד"ר חיים שיין: סוד הנצח של אמא

ד"ר חיים שיין מספר על הגאווה הגדולה ביותר שהיתה לאמו, שורדת שואה, בדמות תמונה ממוסגרת של ילדיה ונכדיה כקצינים קרביים בצה"ל.

ד"ר חיים שיין , כ"ו בניסן תשפ"א

ד"ר חיים שיין: סוד הנצח של אמא-ערוץ 7
הרב ד"ר חיים שיין
צילום: עופר עמרם

פטירת אמי במוצאי ראש השנה לפני שלוש שנים, בימים של חשבון נפש פרטי ולאומי, גרמה לי לשתף אז והיום רבים במחשבותיי ובתחושותיי.

אמי רחל נולדה בכפר קטן בצ'כוסלובקיה בין מונקטש לחוסט - בת בכורה לשמונה אחיות ואחים. חיי המשפחה התנהלו סביב המנסרה שאותה ניהל סבי, ובית הכנסת שבקושי היה בו מניין יהודים. התמונה היחידה על קירות הבית היתה ציור שמן של קבר רחל.

החיים התנהלו על מי מנוחות עד לחג השבועות תש"ד (1944), שבו משפחת אמי הועמסה על קרון רכבת להובלת בהמות שתחנתה הסופית היתה אושוויץ־בירקנאו. לאחר ימי מסע מתיש ומפרך, כמעט ללא אוויר לנשימה וללא אוכל ושתייה, הגיעה הרכבת לרציף האימה בתחנה הסופית. קלגסים נאצים בסיוע כלבים אימתניים, הורידו במהירות את הנוסעים מהקרונות, והעמידו אותם לסלקציה של רופא המוות מנגלה. תנועת אצבע קבעה מי לחיים ומי למוות.

סבתי עמדה עם חמשת ילדיה צמודים אליה, מפוחדים ומבוהלים. את בן הזקונים החזיקה בידיה. חייל נאצי דרש שתמסור לו את הילד הקטן, ושתיפרד מייד משאר הילדים. סבתי לא הסכימה, למרות שהנאצי החל למשוך באכזריות את הילד שבזרועותיה. בכוחותיה האחרונים החזיקה את הילדים וסירבה להיפרד מהם. חיש מהר הופיעו עוד שני קלגסים ודחפו את סבתי וחמשת ילדיה הקטנים אל המשרפות הסמוכות.

סבי, שתי בנות ובן, הצליחו לשרוד את השואה. לעולם לא אשכח את המגש שהכין סבי לצורך הדלקת נרות שבת - במרכז המגש היה ציור של שמש וחמש קרני אור, לידן היו שמות אשתו וחמשת ילדיו. בבית סבי נרות שבת היו למעשה נרות נשמה. אף פעם לא ראיתי את סבי מחייך, ממעט היה בדיבור. להפתעת כולם בבר המצווה שלי הסכים לומר מספר מילים על שרה אמנו שנפטרה כאשר שמעה שיצחק בנה נעקד.

אמא, צעירה בת 19, עמדה בשורה, מוכנה לסלקציה. לידה ניצבה אחותה הצעירה. אמא ביקשה ממנה שתעשה מאמץ, תעמוד על קצות האצבעות כדי שתיראה מבוגרת יותר, סיכוי יחיד להינצל מגזר דין מוות. המאמץ הועיל, אמי ואחותה נשלחו למחנות עבודה והצליחו לשרוד. לאחר השחרור אמי נדדה על אדמת אירופה, ולבסוף הגיעה עם אחותה למחנה עקורים באיטליה. במחנה הכירה את אבי ושם נישאו. אבי חשב להגר לארה"ב ואילו אמי עמדה בתוקף לעלות לארץ ישראל. נמאסו עליה הנדודים.

שליח מארץ ישראל, ברוך דובדבני, שכנע את הוריי שבישראל הכל טוב, אין דאגות, הכל צומח על העצים ורק צריך לקטוף. התיאור היה משכנע. ההורים עלו לארץ והתגוררו בשכונת שבזי בתל אביב, כבר מאז פיתחנו חיבה מיוחדת לבני העדה התימנית, שרבים מהם אכלסו את השכונה.

אבי ז"ל היה מקובנה שבליטא. הוא איבד את אשתו הראשונה ובנו בן ה־3 באקציית הילדים בגטו. את הסוד הזה שנים רבות הסתירו ממני, עד לאחרונה כלל לא ידעתי שהיה לי אח. לאחר השואה, נפתחו דפים חדשים ונסגרו מגירות ישנות. אבי היה בית"רי, ולאחרונה מצאתי תצלום שלו ליד זאב ז'בוטינסקי בחנוכת קן בית"ר בקובנה. אחיו ואחותו הגיעו לארץ באונייה אלטלנה.

כיוון שלאבי לא היה פנקס אדום, הוא התקשה מאוד למצוא יום עבודה. חייו היו קשים, וברבות השנים הפנמתי שהוא יצא מתוך השואה - אולם השואה אף פעם לא יצאה ממנו. הוא נפטר בגיל צעיר והותיר את אמי אלמנה ואותי ואת אחותי יתומים צעירים מאוד.

המצב הכלכלי בבית היה קשה מנשוא. לא יצאתי לטיולים ולמחנות בני עקיבא כי לא היה כסף לשלם. אמא החלה לעבוד בשעות הלילה בדואר תל אביב במיון חבילות. אחותי ואני נשארנו לבד בבית מודאגים. את אחד הספרים שכתבתי הקדשתי לאמי, בהקדשה נכתב "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה". קוראי הספר לא ידעו את משמעות ההקדשה.

בהגיע זמני להתגייס, אמי ידעה שרצוני לשרת בשריון. ידעתי בעל פה פרקים שלמים מהספר "חשופים בצריח". למרות שהיתה יכולה לקבל עבורי שירות קרוב לבית, היא כיבדה את רצוני ולא עמדה בדרכי. מאגרי גדלות הנפש שלה היו בלתי נלאים. לעולם לא אשכח את המחזה בסיום קורס קציני שריון, כשסבי פרץ את גדר החבלים ורץ לכיוון הטנק במסדר המרשים. "ליהודים יש טנקים, והנכד שלי קצין", סבי שאג, עד ששני סדרנים הצליחו להחזיר אותו לתוך הקהל. אילו רק באותן שנים היו ליהודים מדינה וצבא.

לעולם לא אשכח את הרגע שבו אמי הגיעה לבית החולים "הדסה" בירושלים כשהודיעו לה שנפצעתי קשה במלחמת יום כיפור בקרבת התעלה. היא התנפלה עלי ובדקה אם נשארו לי רגליים. "יש לו רגליים", אמרה ונרגעה.

הגאווה הגדולה ביותר שהיתה לאמי בחייה, היא תמונה ממוסגרת ובה בנה, חתנה ונכדיה, תשעה במספר, קצינים בצה"ל ביחידות קרביות. אחד מנכדיה הוא מגיבורי הקרב בבית חנון במהלך מבצע צוק איתן. אמי ידעה שלחירות ולעצמאות יש מחיר, ורק מי שמוכן לשלם אותו זוכה לחיות כבן חורין.

אמא מעולם לא ויתרה, בימים הקשים ביותר, והיו ימים קשים בישראל. היא זקפה את קומתה ונסכה ביטחון בכל הסובבים אותה. בת מלך ממש, אצילת נפש מדורות קדמונים. לא פעם שוכנעתי שהיא אחת האימהות שעליהן נכתב השיר "יידישע מאמע". אמא יהודייה שהיא סוד הנצח היהודי.

היא האמינה בכל ליבה שהיא זוכה לחיות בימים הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל. בדור שהוא האחרון לגלות והראשון לגאולה. בכל נכד ונין שנולד לה היא ראתה סוג של נקמה בכל אלה שלאורך דורות רבים רצו להפסיק את הקיום היהודי. היתה לה אמונה תמימה בקדוש ברוך הוא, למרות הסבל והייסורים שהיו מנת חלקה. היא האמינה באמונה תמימה שבקיום היהודי כיחידים וכעם יש התממשות של סוד גדול.

לא הייתי משתף אתכם בסיפורי האישי אלמלא האמנתי שמדובר בביטוי מובהק לדור שהולך ונעלם. מספר העדים החיים שחיו בימי השואה וזכו גם לראות את התקומה הולך ומתמעט. זיכרון הדור הזה לא יסוף מאיתנו, כי יש בו מרכיב חשוב לעתיד שלנו במולדת ההיסטורית.

(הטור באדיבות העיתון 'ישראל היום')