ניצולת השואה: 'אמא אספה את הגופות תמורת פרוסת לחם'

מדליקת המשואה זהבה גאלאל שנולדה בשנת 1935 בעיר האג בהולנד ושרדה את השואה מספרת את סיפור משפחתה.

ערוץ 7 , כ"ו בניסן תשפ"א

זהבה גאלאל נולדה בשנת 1935 בעיר האג בהולנד, האמצעית בשלושת ילדיהם של יוכבד וזאב שטאל. למשפחה הייתה חנות למוצרי חלב כשרים.

בשנת 1942, שנתיים לאחר כיבוש הולנד, כשהגיעו שוטרים הולנדיים מלווים בגרמנים לקחת את בני המשפחה למעצר בהולנד לקראת גירוש, טען האב שכל הילדים חולים במחלה מדבקת. הגרמנים דרשו לקבל על כך אישור רפואי וליוו את האב לרופא כדי לקבל אישור. כשראה הרופא את פניו החיוורות של האב, הבין את המתרחש ונתן את האישור. כך נמנע גירושם של זהבה, אמה ושני אחיה, אך האב גורש לאושוויץ, שם נרצח.

בזכות מסמכים ששלח הסב מארצות הברית, הוענקה לבני המשפחה נתינות רומנית, והם הוגדרו אסירים פוליטיים. בסוף 1942 שולחו זהבה, אמה ואחיה למחנה המעבר וסטרבורק, ובמאי 1943 הועברו למחנה הריכוז אמרספורט. אחד האסירים היהודים ארגן את הילדים במקהלה ולימד אותם שירים בעברית וגרמנית. הם עמדו לפני הביתן ושרו. כשהיו גרמנים בסביבה, הם שרו בגרמנית, וביתר הזמן שרו בעברית. זה היה עיסוקם היחיד. ביוני 1943 הוחזרו זהבה, אחיה ואמה לווסטרבורק ובאפריל 1944 הועברו למחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה. שם הופשטו והוכנסו למקלחת משותפת, וכל ילד נשאר רק עם בגד אחד לגופו.

"האימהות והילדים חויבו לעמוד במסדר שלוש פעמים ביום, בקור החורף, בבגדים דקים, בלי לפצות פה, כאילו שמובן מאליו שכך צריך להתנהג. הפחד היה גדול כל כך, שאף ילד לא בכה גם בתנאים הקשים ביותר, וכנראה הרגישו את הפחד של ההורים", מספרת זהבה. כשאִמה עבדה בעבודות כפיה, שמרה זהבה על אחיה הקטן בן השלוש.

בחורף 1945-1944 הועלו בני המשפחה על רכבת, ללא מזון ומים. הרכבת נתקעה על מסילה שהופצצה וזהבה ובני משפחתה הורדו ממנה והוצעדו עד מחנה ברגן-בלזן.

"כמעט לא היה מה לאכול", סיפרה זהבה. "אמא עבדה באיסוף וריכוז גופות כדי לקבל עבור המשפחה עוד פרוסת לחם. אני ואחי חיפשנו במחנה פיסות עץ שרופות ונתנו אותן לאנשים שסבלו משלשולים, לשם מאכל." זהבה, אמה ואחיה סבלו מקור, מגפות ורעב עד השחרור באפריל 1945 בידי בעלות הברית.

במרס 1948 עלתה זהבה לארץ ישראל. בגיל 17 החלה ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים שערי צדק, ולאחר מכן עבדה בחדר הניתוח וכאחות פרטית של הנשיא יצחק בן־צבי. לזהבה ולאברהם נולדו שלושה ילדים. בנם דוד נהרג בתאונת דרכים במהלך שירות במילואים. בנם זאב נפטר מהתקף לב בגיל 61.

מזה 50 שנה זהבה היא אחות בבית החולים שיבא, וממשיכה לעבוד כאחות גם לאחר פרישתה. היא קיבלה אותות הצטיינות ופרסים על עבודתה. מסירותה לעבודתה, ועזרתה ונתינתה לחולים, נתפסות בעיניה כניצחון על הרשע והסבל האנושי שחוותה בילדותה, וכמקור לנחמה בעקבות צערה על הבנים ששכלה.

באדיבות יד ושם