הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: גרשון אלינסון

ביום הנשגב של חנוכת המשכן, יום כניסתם של אהרן ובניו לעבודת הקודש, יום השראת השכינה בישראל, הופרה השמחה ברגע אחד, עם מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא.

משה הגיב לאסון בדברי נחמה וצידוק הדין: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", ואילו אהרן שתק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". השימוש בביטוי "וידם" מרמז שלא היתה זו שתיקה פסיבית, אלא מה שנקרא בימינו: "שתיקה רועמת". שתיקה שיש בה אמירה.

המפרשים נחלקו בשאלה מה הדגישה התורה באמרה "וידם אהרן": יש אומרים שבעקבות דברי משה התנחם, ולכן לא הביע תרעומת על אשר אירע לו וחדל מלבכות (רש"י, רמב"ן). ויש אומרים, שכבש את צערו וטענותיו והבליג, כי קיבל את הדין, אך לא התנחם ולא נתיישבה דעתו בדברי הנחמה של משה (מדרש הגדול, חזקוני).

מחלוקת מעין זו נרמזת כבר בדברי חז"ל: יש מקומות בהם נאמר שקיבל תנחומין (אדר"נ יד), ויש מקומות שבהם נאמר שצידק עליו את הדין (זבחים קטו ב). קיבל תנחומין פירושו שהתנחם, דהיינו שמצא טעם והסבר למה שאירע ונחה דעתו, ולו במקצת. צידק את הדין, פירושו שאף על פי שלא הבין, קיבל את הדין מתוך הכרה במיעוט ערכו ובגדולת ה' יתברך. כדברי ר' ישראל אלנקאוה בספר מנורת המאור: "כי המשכילים יקבלו הייסורין מאהבה ובעת הצרות ידומו, שנאמר: 'והמשכיל בעת ההיא ידום".

רבנו בחיי מסכם בקצרה: "השתיקה אחת ממשפטי האבלות". ר"מ אלשיך מצטט כאן את המשנה באבות: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". (אבות א יז). רב פפא קבע בגמרא: "אגרא דבי טמיא – שתיקותא": מקבלים שכר בבית האבל על השתיקה. יש מפרשים שהכוונה שזכות היא לאבל ששותק ואינו מתלונן על צערו.

בימים אלה שבין יום הזכרון לשואה לבין יום הזכרון לחללי צה"ל אנו נזקקים לא מעט ללמוד מדרכו של אהרן הכהן, דרך הדומיה. לנוכח ממדי הרשע וריבוי הייסורים והשכול, אין לנו מה לומר, אלא לשתוק. הדור הראשון של ניצולי השואה שתק בתחילה, ואפילו לא סיפר את שהיה שם. עם השנים ומעבר הדורות נתרופפה השתיקה והחלו לספר, אבל עדיין אין בכוחנו לנמק ולהסביר, לנחם ולהתנחם. עדיף לשתוק.

יש שאלות באמונה ובתורה, בערכים ובמוסר, שיש עליהן תשובות. מלמדים את התשובות בשעורי מחשבת ישראל ופילוסופיה, בדרשות ופירושי התורה. אולם יש שאלות באמונות ודעות ובהבנת העולם, שהן נשגבות מדעת אנוש. רבי נחמן מברסלב קרא להן "קושיות מן החלל הפנוי". אלו הן שאלות, שחוזרות ונשאלות בכל דור ודור, וניתנות להן תשובות מתשובות שונות, שלעולם אינן מספקות. אין הן מניחות את הדעת ואינן מיישבות את הלב ולכן שבים ודנים בהן בכל דור.

כזו היא לדוגמה שאלת הגמול: "מדוע דרך רשעים צלחה". כיצד יתכן שטוב לרשע ורע לצדיק. שאל אותה משה רבנו, שאל קהלת, שאל ירמיהו, שאל איוב לאורך ספר שלם, שאלו חז"ל, שאלו ראשונים ואחרונים עד ימינו ותשובה אחת ברורה ומוסכמת, אין.

קודמת לשאלה זו שאלה יסודית יותר, כיצד יתכן שהאל הטוב והמיטיב ברא את הרע, מאפשר את קיומו וסובל אותו בעולמו. גם לשאלה זו ניתנו פתרונות שונים בכל הדורות, אולם בסופו של דבר היא ממשיכה להדהד בעולם בקול זעקה כבושה, שאין באף אחת מן התשובות להציע לה מרפא ונחמה.

עלינו ללמוד ולהכיר את כוחה של שתיקה וחשיבותה. הורים, מורים ורבנים, חשים באחריות להשיב לקושיות הילדים והנוער, כדי שחלילה לא יבואו לידי הטלת ספק באמונה ולידי כפירה. מתוך מגמה להגן על עולמם התמים, על האמונות, הדעות והערכים שאנו מבקשים להנחיל להם אנו ממהרים להשיב לכל שאלותיהם, כמו בליל הסדר: לכל שואל ולכל שאלה יש תשובה מתאימה. אולם יש להבין שלא כל יום פסח, ולא כל לילה הוא ליל הסדר. לא לכל שאלה יש תשובה, וחלק הכרחי מן החינוך לאמונה, יראת שמים וקבלת עול מצוות מצוי בהכרה בכך שיש שאלות שאין להן תשובה, ויש מצבים ומעמדים בחיים שהשתיקה יפה להם. יש ללמוד לחיות גם עם השתיקות, ולא רק עם התשובות.

בהקשר אחר נאמר בגמרא בעקבות משה רבנו: "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה..." (ברכות ד' ע"א). כשם שצריך ללמד לשתוק, צריך ללמד לומר איני יודע. את זאת מלמדים על ידי דוגמה אישית: כשההורה, המורה, הרב או המדריך הנערץ אומרים איני יודע או דוממים לנוכח הפליאה הנשגבה מהם, לומד גם החניך שהאפשרות של אי הידיעה ושל השתיקה היא לגיטימית, ומעבר לכך, לעיתים היא אף הנכונה והרצויה לפני ה'.

אהרן, אומר רש"י, קבל שכר על שתיקתו – הקב"ה נגלה אליו ודיבר איתו. ה' מתגלה לאליהו לא ברוח החזקה, לא ברעש ולא באש, אלא כשהשתרר קול דממה דקה (מלכים א' יט).

ולוואי ונזכה גם אנחנו לדעת לשתוק במידה שתזכה אותנו ואת בנינו ותלמידינו במידה מסוימת של התגלות.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג