תנו לבנט לעבוד

נפתלי בנט הפך בחודשים האחרונים למושא לוויכוח כמעט בכל בית ימני.

יש המייחסים לו כישורים פוליטיים מפליגים; יש המנכסים לו תכונות אנושיות עוצמתיות לטוב ולרע; יש הטוענים כי הוא עשוי להיות המשיח האמיתי של הימין; ויש הרואים בו את מכתירה של ממשלת השמאל הבאה.

תמהיל הדעות המגוון הזה יוצר בחודשים האחרונים לא מעט פולמוסים ברחוב הימני-אידיאולוגי ובמערכת הבחירות האחרונה הוא אף ביתר את המחנה הדתי לשניים והפך את מחנה הציונות הדתית לשבטים.

אינני יודע אם זו מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, אבל זו בהחלט מחלוקת. כל צד ועמדותיו שלו, כל מחנה ומשנתו שלו.

אבל הנה משהו שקשה להסכים איתו: נפתלי בנט איננו אורי גלר והוא איננו מתיימר להפוך לאדמו"ר או למקובל להם מיוחסים לעיתים כוחות סגוליים-שמימיים.

במה דברים אמורים? לאורך השבועיים האחרונים, מאז שהסתיימה מערכת הבחירות, יותר ויותר קולות מהצד של בצלאל סמוטריץ' מאשימים את נפתלי בנט בכך שגדעון סער מתבצר בעמדתו.

לדבריהם, גדעון סער מתבצר בעמדתו שלא להצטרף לממשלת נתניהו רק בשל העובדה שנפתלי בנט שומר על עמימות וממתין ששעון החול יתקתק 40 יום קדימה.

לדידם, ביום שנפתלי בנט יניף את דגל הליכוד ויכריז שהוא מתחפר למרגלותיו של בנימין נתניהו – גדעון סער ינטוש הכול, יתפרק מנכסיו האידיאולוגיים נגד בנימין נתניהו, ישליך את סך כל כעסיו ומשקעיו ויחבור לאוגדת נתניהו המורחבת.

האמנם?

הניסיון הפוליטי לאורך השנים מוכיח שמפלגות לא זזות ממקומן בנקודה בשמה הן הוקמו. כלומר, לכל מפלגה יש סט ערכים עם סולם של סדרי עדיפויות עם משקעים ומרחב התגמשות מסוים. אך בנושא הליבה בדרך כלל הן לא תתגמשנה.

דוגמאות? בבקשה. המפלגות החרדיות לא ישבו עם יאיר לפיד לא בגלל שהם הכריזו עליו חרם דרבינו גרשום אלא משום שהן לא מסוגלות להסכים לגיוס כלל בני הישיבות וביטול הסטטוס קוו בעניין השבת והגיור.

כך יאיר לפיד. ישנם רבים המשתעשעים ברעיון שכדי להעיף את בנימין נתניהו, יאיר לפיד יאות לחוקק את חוק הגיוס על פי הגרסה של האדמו"ר מסלונים, יאמץ את חוק הגיור של משה גפני, ויאשר את פסקת ההתגברות בגרסה המחמירה של יריב לוין. אז לא, הוא לא. אם הוא יעשה זאת – אין לו זכות קיום.

גדעון סער בא לעולם כדי להעיף את נתניהו. זו מטרתו ואין בלתה. הוא חושב כמו נתניהו בנושאים המדיניים, הכלכליים, הביטחוניים, החברתיים, ענייני הסטטוס קוו, למעשה בהכול – אבל מבחוץ. כל עוד נתניהו במשחק – הוא מחוץ למשחק. על כך הוא יצא לבחירות, על כך קיבל ששה מנדטים. לא הרבה, אבל מספיק כדי להטריל את המערכת הפוליטית.

כך שלבוא ולהאשים את נפתלי בנט בכך שבמעשיו הוא מונע את הצטרפותו של סער לנתניהו זו טיפשות במקרה הטוב ורשעות במקרה הפחות טוב.

עשה עמנו חסד ריבון העולמים ונפתלי בנט בן ימינו הוא בן חורין. בצוק העיתים, הוא אינו עבדו הנרצע של נתניהו ואינו שפוט של יאיר לפיד. הוא עובד אך ורק אצל אזרחי ישראל הדורשים ממנו דבר אחד ויחיד: לך תקים ממשלה. עם נתניהו, עם יאיר לפיד, רק לא בחירות.

בדרך לשם רשאי נפתלי בנט לסחוט את הלימון ולדרוש רוטציה על ראשות הממשלה או כל אשר יעלה על דעתו כדי להשפיע על עיצוב דמותה של מדינת ישראל ברוח הימין הלאומי. זו אינה רק זכותו: זו חובתו.

לכן אני קורא מעל במה זו לנפתלי בנט להתמיד במדיניות העמימות, להמשיך ולהיות שחקן הפוקר הכי טוב בעיר. ואולי, אולי סוף סוף בזכותו ובע"ה יקיץ הקץ על הפלונטר הפוליטי.