הגאווה והגדולה למי

דור התחייה מעורר מעומק תהומות הגלות את העמידה על הגאווה הלאומית שלנו, אבל גם את החובה על תלמידי החכמים לא להצטנע אל מול התביעה לפרוץ דרך בתחומים שנזנחו בתורת חוץ לארץ. מוקדש למדינת ישראל ולכוח הצבאי שזכינו לו יחד עם הקמתה

הרב אברהם וסרמן , ב' באייר תשפ"א

הגאווה והגדולה למי-ערוץ 7
הרב אברהם וסרמן
צילום: באדיבות המשפחה

כל מי ששירת בצה"ל מכיר את המושג "גאוות יחידה". לא רק ביחידות החוד, הסיירות והכוח המסתער. גם יחידות שאינן בקו האש הראשון עוסקות בכך. לכן אצל התותחנים "הארטילריה מלכת הקרב" ואצל החימושניקים "אין כיבוש בלי חימוש" וכך הלאה. בכל יחידה ניתנים שיעורי מורשת קרב אשר מהללים ומפארים את מעשיה בקרבות שהיו בעבר.

המפגש של בחור ישיבה עם המושג הזה יוצר סתירה בנפש. הוא התחנך כל השנים לצניעות וענווה, לכך שאין מבליטים את המעשים הטובים ואין מתהדרים בהם. והנה הכול מתהפך. לעיתים המפלט מסתירה זו הוא מתיחת קו גבול דמיוני בין החיים בצבא לחיים שמחוץ לצבא, שהם "החיים האמיתיים". נראה כי לא זו בלבד שגבול דמיוני זה אינו נדרש אלא נהפוך הוא. החיים בצבא – בהקשר זה ובהקשרים נוספים – הם שצריכים להשפיע על "החיים האמיתיים". בשורות הבאות אסביר מדוע, וזאת למרות שאני רחוק מאוד ממיליטריזם.

עצמאות וגאווה לאומית

את הדבר העיקרי שעליו אנו מתאבלים בתשעה באב מבטא התלמוד באומרו שמיום שחרב הבית הקב"ה בוכה בחדרים הפנימיים, במסתרים, "על גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם" (חגיגה ה). ברור לכול כי אמרה זו היא משל, שהרי אין לקב"ה בתים והוא איננו בוכה כדרך שאדם בוכה. הבכי מבטא צער גדול, והחדרים הפנימיים מבטאים חיסרון שורשי הנוגע לעומק הקיום. אך מדוע עיקר הצער הוא על אובדן הגאווה הלאומית, במיוחד כשמידת הגאווה נחשבת למידה השלילית ביותר?

ראשית, יש להבחין בין כבוד עצמי, שהוא עניין חשוב, ובין גאווה במובן המאוס והפסול שפוגע באחרים. כבוד עצמי פירושו שאדם מרגיש את ערכו. אדם החסר כבוד עצמי חסר את תחושת הערך בחייו והם נעשים ירודים ולעיתים גם מושחתים. אדם המוגדר "בזוי" פסול לעדות (חושן משפט, לד), מכיוון שהוא מאבד את הערך של צלם אלוקים שבו (על פי הרב סולובייצ'יק). במקרים קיצוניים הוא מאבד את רצון הקיום ומואס בחייו.

גם עם שאין לו גאווה לאומית – במובן של הכרת הערך בייחודיות ובתרומה שלו לעולם – מסכן את עצם קיומו, שכן הפרטים לא ירצו להילחם למען קיום האומה, וזו נמצאת בהתפוררות פנימית ובסכנת הכחדה.

לעם ישראל יש תפקיד מיוחד להיות נושא דבר ה' לעולם כולו. זו בוודאי סיבה לגאווה לאומית – לא התנשאות ולא דיכוי עמים אחרים – שהיא חיונית לעצם קיומנו. לכן עוצמת החורבן שבו חדל שם ה' להתגלות בצורה גלויה מתבטאת באובדן הגאווה הלאומית. כך ניסח זאת הרב צבי יהודה קוק: "כל עיקר עומקה של הטרגדיה הגלותית היא על גאוותם של ישראל ושל מלכות שמיים שניטלה. ועל זה באה הבכייה האלוקית בבתי המסתרים הפנימיים של הנהגת העולם... מתוך דיכאונות הגלות ומצוקת עינוייה נוהמים אנחנו: דל כבודנו בגויים כי היינו לעג וקלס בגויים להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה" (לנתיבות ישראל א, מאמר "גאון עוזנו").

דוגמה למשמעות הדרמטית של גאווה לאומית אפשר למצוא בסיפור הבא: דוד המלך שלח משלחת לניחום אבלים אצל מלך בני עמון, מתוך רצון טוב והבעת הערכה על מות אביו. האחרון חשד שאלו מרגלים ולכן גילח חצי זקנם, חתך את מחצית בגדיהם ושלח אותם בביזיון. אירוע זה היה קָזוּס בֶּלִי, סיבה למלחמה, שאליה יצא דוד ובסופה הרחיב את ממלכתו לצפון ולמזרח כשהוא כובש את ארם ועמון (שמואל ב, פרקים י-יג). גם אם כיום אין זו עילה למלחמה – את המושגים העקרוניים יש לקבל ממה שנכתב בתנ"ך ונצרך לדורות. המסקנה האחת והיחידה היא שאין מחילה על הכבוד הלאומי!

תיקון המידות לאור שיבת ציון

באחת הפסקאות המפורסמות והמצוטטות בחיבור אורות התורה (י"ג ח), קורא הרב קוק "למוסר נמרץ וגדול" שיש לומר באוזניהם של תלמידי החכמים בארץ ישראל, אך באופן הפוך לגמרי ממה שנדמה, ודומה במידת מה לגאות היחידה שהוזכרה לעיל.

רגילים לחשוב כי האדם נדרש לכבוש כוחותיו, לשלוט עליהם ואפילו לשבור אותם, כלשונו שם: "על כן שוקדים חכמי המוסר אשר מעולם בישראל ובאדם לרכך את קשי הלב, להחליש את האבירות, להכניע את הגאווה, וכל הסעיפים היוצאים מאלה הסוגים".

את הנימוק להיפוך מנמק הוא בכך שאם הנטייה הרגילה של בני האדם היא להרחיב את תחום הקיום שלהם על חשבון האחר תוך שימוש בגאווה, כעס, נקמנות ועוד, הרי שאצל אנשים טובים וחיוביים הבעיה הפוכה. אלה נוטים יותר לוויתור ולכניעה, ועלולים בכך למנוע מסביבתם את השפעתם החיובית. לכן, "לעומת זה הנה המוסר המצטרך אל המעולים, אל הנתבעים מאור נשמתם להיות גדולים ואדירים, הוא ההפך מזה. מהלכי הנטיות של בעלי הנשמה העדינה... הולכים הם הפוכים מנטיותיהם של רוב הבריות: הם נזרמים מהכלל אל הפרט. השיריים בעולם הנם בעיניהם הם עצמם... אלה הנם ענוי־ארץ, שאחר שהם מתרוממים בחשבון ובדעה, באור ובקדושה, ממלאים את העולם כולו אור וחיים... חייבים הם בני ארץ ישראל ביחוד חכמיה, לחפש ולמצוא בקרבם את יתרונם, היונק מטל ארץ חמדה".

אחד הנושאים המרכזיים המוטל על כתפיהם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל הוא הרחבת גבולותיו של העיסוק התורני אל מעבר לעולם ההלכה והפלפול, לעיסוק בכל חלקי התורה ובייחוד החלקים הקשורים לפנימיותה - להארת האמונה, להתמודדות עם שיטות רוחניות אחרות ולהרחבת הגבול שהצטמצם עם החורבן לדל"ת אמות של הלכה בלבד.

כדי להוציא מדעת הטועים אדגיש כי אין בקריאה זו ויתור על הדרישות הבסיסיות מתלמיד חכם להיות בקי ומעמיק בסוגיות התלמוד וההלכה, שאם לא כן הרי זו שטחיות ויומרנות גאוותנית ובלתי מוצדקת המתכסה באצטלא של "תורת ארץ ישראל".

לגופם של דברים – אין להפריז בערכו של המפנה הזה, אשר בשונה מהמקובל לחשוב אודות "ירידת הדורות" במובן המצמצם והמשתק – הופך כיוון להתעלות וליתרון. זאת מבלי לפגוע במידת הענווה הנדרשת, אלא ביצירת המשקל הנכון שבין הכרת הערך העצמי ובין היחס המכבד והמתיירא מפני גדולתם של הקודמים.

מה שהשתנה הוא לא ערכו של פרט זה או אחר אלא התקופה, הדור, המציאות של עם השב לארצו. כל אלה נותנים כוח מחודש כשאנו חיים בהארה רוחנית גדולה בלי כל פרופורציה למצב בגלות בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. לכן בפנייה לתלמידי החכמים הדגיש: "כל גדולי עולם, שהושיעו את כל העולמים בהשפעתם... לאלה הננו צריכים לקרוא קריאה גדולה, להודיעם מהררי ציון עצמם, שהם חיים חיים גדולים ושרוב עוז ותעצומות בידם, שהם הנם מוכשרים לפלש נתיבות ממקורה של תורה, מתורת ארץ ישראל ממש, שתחזור ותאיר את כל העולם כולו בכבודה. לא במה שתחקו, במעט או בהרבה את הסגנון של החידוש, הפלפול והדרוש שבגולה תראו את כוחותיכם הנפלאים... אתם צריכים להחזיר לנו את עטרת עוזה של תורה מקדושת חיינו הקדמונים ליושנה, אתם צריכים להתנשא לרום פסגת הנשמה האלוקית המשוטטת על הררי ציון".

בארץ ישראל מתחדשים חיים מלאי עוצמה וגאווה במובנם החיובי. כך צריכים להיראות גם חייו של איש התורה אשר מתקן את מידותיו לאורה של תורת ארץ ישראל.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)