מגילת העצמאות
מגילת העצמאותצילום: אוסף התצלומים הלאומי, לע''מ

ביום ה' באייר תש"ח הוכרזה הקמת מדינת ישראל. את נוסח ההכרזה על הקמת המדינה, הכלולה במגילת העצמאות, כולנו מכירים ויודעים. ההכרזה הייתה ביום שישי בשעה ארבע בצהריים. נוסח ההכרזה אושר בישיבת מועצת העם בשעה אחת, וההכרזה הוקדמה בשמונה שעות כדי להימנע מחילול שבת.

טקסט מעט פחות מוכר הוא פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום ראשון, בישיבתה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית שהחלה לפעול לאחר הכרזת העצמאות.

הישיבה נפתחה על ידי בן־גוריון, שביקש מחברי המועצה שהיו להם הסתייגויות לנוסח מגילת העצמאות לומר את דברם. צבי סגל, מהציונים הרוויזיוניסטים, ביקש להסתייג מהלשון המכירה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר ובכך נותנת רמז של לגיטימציה לחלוקת הארץ.

סגל הבהיר שההשתתפות בטכס ההכרזה אינו מהווה ויתור על העקרונות. "השתתפנו היות ולא רצינו להיבדל מן הכלל במאורע כה חשוב וכה חגיגי. אנחנו גם לא רצינו להחליש את הרושם של ליכוד ואיחוד מלא סביב הממשלה הראשונה כלפי חוץ".

אחריו דיבר מאיר דוד לוינשטיין מאגודת ישראל. הוא מחה על "תוכנה וצורתה החילונית של ההכרזה", שאינה מבוססת על ברית בין הבתרים, מרחיקה ומשתיקה את עליית הרמב"ן, תלמידי הגר"א והבעל שם טוב, אינה מבססת את חוקי מדינת ישראל על התורה ואינה מכירה בחסד ה' עלינו ובניסים הגלויים שנלוו להקמת המדינה.

גם הוא הסביר כי חתימתו על מגילת העצמאות נעשתה "תוך הכרת האחריות הקשה והסכנה האופפת אותנו מכל עבר" ו"כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו מתוכן וצורת הניסוח החילוני של ההכרזה כפילוג בתוך מחנה ישראל".

שמואל מיקוניס מהמפלגה הקומוניסטית מחה על כך שהגינוי לשלטון הבריטי לא התמקד בכך שמדובר ב"שלטון קולוניאלי המבוסס על דיכוי פוליטי, כלכלי וצבאי של שני העמים בארץ ישראל", ועל כך שלא צוינו הזכויות הלאומיות של הערבים.

צבי לוריא ממפ"ם הסתייג מכך שלא צוין הקשר החזק עם תנועת השחרור הסוציאליסטית והריחוק והניתוק מהאימפריאליזם האמריקני. לוריא אף הדגיש שמפלגתו תשקוד על גיוס כולל של הציבור כולו לצבא ושוויון בנטל. מפ"ם, כך הצהיר לוריא, תתבע בכל תוקף ממוסדות המדינה לקיים משטר שיעקור כל גילוי של השתמטות.

הרב קלמן כהנא, מפועלי אגודת ישראל, הסתפק בלומר שיש דברים רבים שיש לתקן בהצהרה וחבל שהומצאה במאוחר, בלי הזדמנות לתקן את הפגמים והחוסרים. "אם חתמנו על ההצהרה, הרי זה כדי להפגין את אחדות עם ישראל בתקופה זאת".

בן־גוריון חתם את הישיבה ואמר: "שמענו דברי ההודעות. דברים אלה לא באו להחליש את תוקפה של האחדות היהודית אשר נתגלתה ביום ההכרזה על הקמת המדינה היהודית. אחדות זאת עומדת וקיימת. אדרבא, דווקא התגלות חילוקי דעות בשאלות מדרגה שנייה מוכיחה כמה מלוכד העם היהודי בעיקר — בהקמת המדינה וברצונו הנחרץ לקיים אותה ולהגן עליה. ליכוד זה קיים והוא יהיה הרוח החיה שתפעם בציבור הנמצא פה, וגם בזה שעדיין איננו נמצא פה".

נראה שהדברים כמעט אינם צריכים ביאור. סוגיות הליבה של מדינת ישראל לא השתנו במאומה מיומה הראשון. המאבק בעד שוויון בנטל, הדיון על יחס הדת והמדינה, המאבק על שלמות הארץ אל מול היוזמות הבינלאומיות והחלוקה בין שמאל לימין כלכלי.

בתקופה האחרונה פרסם אהרן ברק מאמר שבו הוא מנסה לבסס את התזה כאילו מגילת העצמאות מבטאת את ההסכמה הלאומית המהווה בסיס למדינה, וממילא מקנה לבית המשפט אפשרות לבטל חוקי יסוד. כמובן שהניסיון ליטול מהכרזת העצמאות עקרונות משפטיים ועל בסיסם לפגוע בהחלטות הרוב הנבחר פוגע פגיעה אנושה בדמוקרטיה.

אולם עיקרון אחד חשוב לקחת, וזהו אינו עיקרון משפטי אלא עיקרון לאומי. החשיבות שבמגילת העצמאות אינה ההסכמה לתוכנה. כפי שניתן לראות, הסכמה שכזו לא הייתה. לא בזמן אמת ולא שתי יממות לאחר מכן. העיקרון נמצא בדברי הסיכום של בן־גוריון. העם היהודי חייב להיות מלוכד ברצונו הנחרץ לקיים את המדינה היהודית ולהגן עליה. העם היהודי גם חייב להקים בשביל עצמו את מוסדות השלטון שלו, לנהל בהם את הוויכוחים והדיונים, וגם להחליט ולפעול.

אסור שנשכח זאת, אסור שנתבלבל בין חוסר הסכמה של השותפים לדרך ולחזון ובין שיתוף פעולה עם אויבי המדינה ועם מי שאינם שותפים למדינה יהודית ולרוח החיה של האחדות אשר נתגלתה ביום ההכרזה.

חג עצמאות וחוסר הסכמה שמח לכל בית ישראל.

הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הציונות הדתית