אליעזר רוזנפלד, ששכל את בנו מלאכי הי"ד בפיגוע טרור לפני שש שנים ואת בנו יצחקי ז"ל בתאונה לפני 19 שנים, מספר על ההתמודדות הקשה בשכול הכפול.

"בכל יום עובדים על זה עבודה שבלב, מפעילים את המוח כדי לקלוט את הדברים. בפעם הראשונה זה קשה ובפעם השנייה זה גם יותר קשה אבל גם יותר קל כי אתה יודע לפני מה אתה עומד", אומר אליעזר.

"השאלות קשות, למה פעמיים, וזו עבודה יומיומית על השכל, שכך היה צריך לקרות, שהקב"ה הוא מלך ממית ומחיה ולהאמין ש'מצמיח ישועה' ולהאמין בישועה" אומר אליעזר וכשהוא מתבקש להיזכר בשירה המצמררת של 'ואפילו בהסתרה' ששרה המשפחה בהלווייתו של מלאכי הוא אומר: "היה לי ברור שאני מספיד אותו והיה לי ברור שאני שר, כי היה לזה תקדים בהלוויה של יצחקי מול קהל גדול בהר הרצל בחג הפסח הרשיתי לעצמי לשיר את השיר שאתו נפרדנו לילה קודם, בליל הסדר. שרנו גם 'טוב להודות לה'' אחרי 'חד גדיא' וזה שיר ששרנו כל השנה".

"אצל מלאכי, בשבת לפני הרצח הוא הכין לנו שבת הפתעה ליום הנישואין ובשירון שהוא הכין הוא ביקש שיהיה את השיר שהבאתי ממסע בפולין שבו השתתפתי חודשיים לפני הרצח, וזה הדהד, ההסתרה הגדולה הזו", מספר אליעזר הנזכר כיצד המשפחה ביקשה הסבר למילים הלא מוכרות שבשיר ו"בסוף מלאכי ביקש שנשיר את זה, והתחבר לי שאשיר בפעם האחרונה אתו את השיר האחרון ששרנו באותה סעודה שלישית של השבת האחרונה", הוא אומר ומציין כי עד היום הוא לא מסוגל לצפות באותו מעמד שהרטיט לבבות רבים בישראל.

"אלו רגעים שאני לא מאחל לאף אחד, רגעים הכי קשים שיכולים להיות. הנשמה כמעט יוצאת עם השירה. בשירה יש כוח, כוח הניגון והשירה יורדים", הוא אומר ומציין כי בשני המקרים היו לו שלושים יום למחשבה אם לשוב לבמה ולנגן, שהרי "לא מספיק שאתה תהיה שמח אלא שאתה צריך לשמח אחרים. נזרקתי לתוך האש הזו", הוא אומר ומספר כי לא פעם הסתובב על הבמה ובכה וצרח לקב"ה כדי להבין מה קורה בחייו.

"המוסיקה היא אחת מתרופות הקסם הרוחניות שיש לנו להשתמש בו ככוח ברגע שכואב לך. זו מעטפת רוחנית שמכסה את הכאב. הרבה פעמים אני מרגיש שאני שר איתם והם איתי כמלאכים ששרים איתי וטופחים לי על השכם שנשיר ביחד. זה סוג של הנצחה שאני עושה עבורם".

על פעילותו במסגרת עמותת 'אור למשפחות' מספר אליעזר ומתאר את המפגשים עם המשפחות השכולות, "אתה יכול להעניק אור כשאתה מקבל אור מהאנשים שעוטפים אותך, כמו מאירית שהקימה את העמותה בלב גדול כדי להיכנס לתוך הוואקום החסר במשפחת השכול ולתת יחס אישי וחם, ליצור קשר עם המשפחות, להקים אותם בחיוך ובדרישה מהמיטה, ויחד עם כל העוזרות שלה היא מרימה אירועים בחגים ולאורך כל השנה, ימי פינוק, מסאז', איפור ועוד דברים קטנים שההורה השכול לא חושב על חשיבותם. היא יוצרת אור ובחירה בחיים".

"אני מרגיש באופן אישי שאירית והעמותה שלה עושות מהפכה בשכול לעומת מה שהיה בעשרות השנים האחרות, כשמשפחה הייתה חווה את השכול מצטמצמת ומתכנסת ובוחרת בשתיקה ובהסתגרות, אירית גרמה להרבה משפחות והורים לצאת החוצה ולבחור בחיים. לבלות, לצוק, לכייף וליהנות זו לא בושה. הבחירה בחיים היא ההנצחה הגדולה ביותר", דברי אליעזר.

בהתייחס לסוגיית הצמידות שבין יום הזיכרון ליום העצמאות אומר רוזנפלד כי לו היו הדברים תלויים בו הוא היה מבקש לקבוע יום אחד של הפסקה בין שני התאריכים הטעונים על מנת לאפשר למשפחות השכולות לנשום, כהגדרתו, ולהתכונן ליום העצמאות. "לפעמים אני מרגיש שהמעבר הזה קצת מלאכותי. זה לא מסתדר לי, וחשתי כך גם כאזרח עוד לפני השכול".

עוד מציין רוזנפלד את משמעות החיבוק שהמשפחה השכולה מקבלת מהציבור כולו ומהחברה הישראלית כולה.