ערכן של הדמעות בשרשרת הדורות

הדרך לגאולה היא לעיתים קשה, פוצעת ומכאיבה. אבל היא זו שגורמת לנו להעריך, להוקיר ולחזק את השורשים שלנו.

שרון קן , ב' באייר תשפ"א

ערכן של הדמעות בשרשרת הדורות-ערוץ 7
הר הרצל
צילום: איתן שויבר/TPS

"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

את השיר "מגש הכסף" נתן אלתרמן כתב במלחמת העצמאות, כשכבר היו כמה וכמה הרוגים אם לא עשרות. לא ידעו אז, כי לאחר המלחמה יהיו כ-6000 נופלים. הווי אומר, אחוז (!) מכלל אוכלוסיית המדינה הטריה והפצועה, אין בית שאין בו זעקה. אלתרמן כתב על אותה תקופה ובצדק, את העובדה שהמדינה הוגשה על מגש כסף בדמויותיהם של הלוחמים והנופלים.

לפעמים אני חושבת שמגש הכסף רלוונטי לכל תקופה בהיסטוריה של העם היהודי; וכאז גם עתה, 73 שנה לאחר קום המדינה, אנחנו עדיין לצערנו אוחזים במגש הכסף המדמם והכואב. כל יהודי ויהודיה שנהרגו הן בקרב והן בפיגוע, מזכירים לנו ש"לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו".
את העובדה שארץ ישראל נקנית בייסורים. ובדמעות.

ובגעגועים כאלה חזקים למי שהיה ולא כאן עוד. ברגעים כאלה, אני מנסה להבין שאין ברירה וחייבים לקשור את מבטינו אל הנצח. לראות את התמונה המלאה, להרים את המבט מה"מיקרו" אל ה"מאקרו".
להבין ולחיות שאנחנו חלק משרשרת הדורות.
אנחנו עם ה'.

על הפסוק בתהילים "יענך ה' ביום צרה" מסביר המדרש:

משל למה הדבר דומה? לאב ובן שהיו מהלכין בדרך נתיגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה?
אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך.
כך הנביא אומר לישראל: אם ראית הצרות שיכסו אתכם מיד אתם נגאלים, שנאמר: יענך ה' ביום צרה.
(ילקוט שמעוני תהילים כ, סימן תרפ)

הדרך לגאולה היא לעיתים קשה, פוצעת ומכאיבה. אבל היא זו שגורמת לנו להעריך, להוקיר ולחזק את השורשים שלנו.

ביום הזה, אני גם חושבת על החיילים הראשונים באמת של העם היהודי, החיילים הראשונים שנהרגו על קידוש ה': לאחר ששאול המלך הולך לבעלת האוב למרות שאסרה התורה לעשות כך, אומר לו שמואל הנביא בצורה חריפה: לא תנצח. לא תנצח בקרב מול פלישתים מחר ותמצא את מותך.

וכך מתאר לנו המדרש (ויקרא רבה, כ"ו, ז'):

"..אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: בואו וראו בריה שבראתי בעולמי! ... זה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו".

אני לא יודעת אם מי מאיתנו היה מעיז להסתכל למוות בעיניים, לדעת שמכאן אתה לא חוזר, שזה הסוף. שאול המלך ידע שבשבילו זו הישורת האחרונה, שהוא לא ישוב מהקרב הזה, הוא ידע שיש באפשרותו לברוח או להתחמק, אבל הוא בוחר ללכת בגב זקוף. ולא רק זה אלא שלוקח את בניו עמו (!) ובכך שומר על כבוד האומה, שומר על כבוד עם ה'.

יהי זכרם של כל הנופלים ברוך, בציפיה לגאולה שלמה ותחיית המתים במהרה בימינו!
עם ישראל חי