נס בן 40 שנה – הרב אביחי קצין חושף את פציעתו

לפני ארבעה עשורים נפצע הרב קצין מפגז תותח בלבנון, כעת הוא הרגיש חובה לספר את שאירע. "כאב פילח את גופי ורגלי הימנית נקטעה".

הרב אביחי קצין , ב' באייר תשפ"א

נס בן 40 שנה – הרב אביחי קצין חושף את פציעתו-ערוץ 7
מלחמת שלום הגליל
צילום: Yossi Zamir/Flash90

וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי

במשך כמעט ארבעים שנה חשתי שאני מתקשה לספר. הלב הרגיש שמדובר בדבר מאד אישי, שבהוצאתו חוצה, יש מעין חילול הקודש.

אולם כחלוף הזמן נשתנתה מעט התחושה, וממרחק של ארבעים שנה, לפתע מתעורר רצון לשתף במה שהיה, בתחושות ובתובנות.

היה זה בימי מלחמת לבנון הראשונה (או מלחמת שלום הגליל בשמה הרשמי) חודש אב תשמ"ב.

היינו פלוגה של בני ישיבות ששוחררה לשוב לישיבה לאחר פסח, אך הוחזרה זמן קצר לאחר מכן. כתוצאה מכך, כבר לא היינו יחידה אורגנית אלא פוזרנו בין צוותי טנקים שונים.

שבת, יומיים אחרי תשעה באב. מפקדת גדוד תשע, בעיצומה של התפילה, הגיעה ידיעה על פציעה של נהג טנק בתוך בירות וכי יש צורך בנהג שיחליף אותו.

אני שהייתי היחיד בתפקיד זה נלקחת בקומנדקר אל תוככי בירות פנימה. היתה זו כמובן תחושה מוזרה של נסיעה בעיצומה של שבת קודש, אך אמונים היו עלי דברי חז"ל "עד רדתה" – אפילו בשבת, וממילא הנסיעה מצווה היא.

הדיווח על הפציעה
צילום: באדיבות הרב קצין

הגענו למקום. היה זה לובי של בניין מפואר שהתמקמה בו פלוגת צנחנים. הצטרפתי אליהם, אל מיטתו של זה שנפצע, לא הכרתי איש מהחיילים.

הצטרפתי לתורנות השמירה, שהיתה לפרקי זמן של ארבע שעות. כשיצאתי לשמירה לקחתי חומש אתי ו"גנבתי" מהשמירה כמה דקות של לימוד תורה (גם אם לא היה זה בדיוק לפי כללי השמירה...)

צלם של העיתון מעריב עבר והשילוב מצא חן בעיניו. חייל יושב ולומד תורה על נגמ"ש, כאשר מאחורי כנסיה גדולה. הוא צילם כמה תמונות והלך לדרכו.

למחרת, היו במשך כל היום הרעשות ארטילריות מהכא להתם ומהתם להכא. לפתע, חשתי רעש איום ונורא של נפילת פגז, שגם העיף אותי לצדו השני של החדר. חשתי כאב מפלח את גופי ומיד ראיתי כי רגלי הימנית נקטעה במקום. לאחר טיפול ראשוני הוטסתי במסוק לבית החולים "רמב"ם" כשהתעוררתי רק למחרת בבוקר.

הרב אביחי קצין
צילום: יח"צ

בין המחשבות שהציפו אותי היתה התמיהה היאך יתכן שהיתה פגיעה כה ישירה וחוץ ממה שנקטע, לא היתה פגיעה ממשית אחרת. מפקדים שבאו מהגדוד הסבירו לי את פשר הדבר. הפגז שקטע את הרגל לא התפוצץ! הוא קטע במעופו ובכובדו את הרגל, אך לא הזיק יותר מכך. קיבלתי מחבריי החדשים, הצנחנים תמונה בה נראה הפגז "שלי" – שלם. ביחד עם שני חיילים. אחד מהם, איבד יש בשלב מאוחר יותר במלחמה ושכבנו יחד בתל השומר. והשני היה זה שהביא לידיעתי את כל פרטי הפציעה.

יומיים למחרת בט"ו באב, הביא לי מישהו עותק של העיתון "מעריב", כאשר בשער אחד ממוספיו רואים תמונה גדולה ומחייכת של"חייל לומד תורה ליד כנסיה בביירות". כתב מעריב, שנודע לו לו על פציעתי בא אלי לבית החולים. ולמחרת היתה הכותרת בעמוד הראשון "הנס שנעשה לחייל מתמונת השער – הפגז קטע את הרגל אך לא התפוצץ.

לאחר שבוע ברמב"ם שהיתי חצי שנה במרכז השיקום בתל השומר, למדתי לשוב וללכת בעזרת פרוטזה ושבתי לישיבה. זכיתי להקים משפחה ולחיות חיים מלאי משמעות עבורי.

פעמים רבות כשאני מביט אחורה אני חש עד כמה אנו צריכים להשתמש במילה תודה. פעמים הרבה אני מוצא עצמי מודה לרבש"ע על כך ש"למוות לא נתנני". ותחושה זו כמו פוקדת עלי להשתדל לחיות חיים בעלי משמעות.

אולם, לא זו עיקר התודה. באמת ובתמים אני חש שהפגיעה שלי קלה יחסית. המפגש עם נכי צה"ל מפגיש אותך עם אנשים שההתמודדות שלהם עם חי היומיום מלאה קשיים אדירים. פעמים רבות הדרך שבה הם מתמודדים אתם ממלאה אותך בהשראה.

עוד יותר מכך המפגש עם משפחות השכול. שבשרו לסבתי ע"ה (שהיתה אם שכולה, בנה, דודי בנימין קצין הי"ד, נפל במלחמת יום כיפור) שנפצעתי היא השיבה: "ב"ה הוא חי.

כר"מ בישיבה תיכונית ולאחר מכן כראש ישיבה תיכונית ליוויתי למעלה מעשרה מתלמידיי בדרכם האחרונה.

כאבתי מקרוב את עומת הכאב וההתמודדות של המשפחות.

לאלו כמו לאלו, אנו חייבים חוב של הכרת תודה.

במקביל, אנו חבים שלמי תודה לריבונו של עולם. פעמים רבות איננו יודעים להכיר בנס שעשה עימנו ריבון העולמים. העובדה שכשבעים שנה לאחר המשרפות של אושוויץ יש לנו מדינה משגשגת וחזקה, המלאה בתורה ולימודה. וגם אם פעמים נראה לנו שיש דברים רבים לשפר אל לנו לתת לכך לטשטש את היש הגדול.

מספרים על הרב קוק זצ"ל, שהיה ידוע כאוהב ישראל גדול, שהוזמן פעם להיות סנדק אצל יהודי אחד וסרב. כשנשאל מדוע, השיב שליהודי הזה, הוא , הרב קוק, סידר סרטיפיקט לבוא ארצה. אולם יהודי זה שהיה מחוגי הקנאים התעלם ולא בא להודות. הדבר הראשון שעושה יהודי האומר "מודה אני", הוא לומר תודה. יהודי שאינו יודע לומר תודה אינו ראוי שאהיה סנדק שלו...

יהי רצון שהחיבור המופלא בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ילמד אותנו להיות מאלו הרואים נכונה אל כל מה שנעשה לנו ע"י אלוקים ואדם ונדע לומר תודה.