
לאורך השנים מתנהל וויכוח ער בחברה הישראלית אודות מעמדה של החברה החרדית על ציר הישראליות. כנגזרת ישירה מכך מופנה זרקור על אופיו של יום העצמאות בחברה החרדית.
רבים מהוגי הדעות בישראל סבורים שתופעת ה'ישראליזציה' מכה שורשים בחברה החרדית על כל המשתמע מכך.
אחרים טוענים כי ההיפך הגמור מתרחש לנגד עינינו וכי הבדלנות החרדית רק הולכת ומתעצמת, חומות הגטו החרדי רק הולכות ומוגבהות יותר ויותר.
לטעמי שני הצדדים מפספסים את ההבחנה הנכונה.
רובו המוחלט של הציבור החרדי בן ימינו מסתכל על הישראליות בעיניים יהודיות. קדושת ארץ ישראל, סמליה היהודיים, היותה יהודית לצד היותה דמוקרטית.
עבור היהודי החרדי הקלאסי בישראל, העובדה שבמדינות רבות באירופה קיים חשש מסוים להלך ברחוב עם חזות יהודית ובישראל הוא 'בבית' – היא עצמאות מבורכת. עבור האדם החרדי, העובדה שקיימת 'עצמאות חינוכית' ממוסדת – היא עצמאות מבורכת.
בעיניים חרדיות, העובדה שמדינת ישראל מממנת הקמת בתי כנסת, מקוואות טהרה, ועדיין, עם דגש על עדיין, מתקצבת ישיבות וכוללים – היא עצמאות מבורכת.
האדמו"ר מבעלזא הקודם, רבי אהרן רוקח זצ"ל, כבר התבטא בשנות קום המדינה עם עלייתו ארצה אודות חשיבותה של המדינה בכך "שליהודי יש היכן להניח את הראש".
אם חיפשתם לאומיות דתית נוסח 'אתחלתא דגאולה'; 'ראשית צמיחת גאולינו' ואמירות הלל עם ברכה בבתי הכנסת של המגזר החרדי הארץ – לא תמצאו.
גם התהליך המכונה 'ישראליזציה' העובר על המגזר החרדי בדמות השתלבות מדורגת במקומות העבודה, במוסדות האקדמיים, השתלבות איטית יותר בצבא, סוגיית 'היפתחות' למגזר הכללי, הכלת השוני המובנה – כל אלה מובילים אמנם להעצמת תחושת השייכות של 'החרדי החדש', להטמעת הסולידריות, אך לא להמרת הכיפה השחורה בכיפה סרוגה או להורדתה המוחלטת.
שנת הקורונה האחרונה במהלכה נרשמו הפרות ממוסדות בחלקים בחברה החרדית לא חידשו למעשה דבר אלא רק חידדו את הקונפליקט המובנה מאז קום המדינה בין שאלת המדינה היהודית אל מול היותה דמוקרטית.
בתוככי המגזר החרדי ובבתי מנהיגיו נרשם לאורך השנה וויכוח ער האם להשבית את החיים היהודיים הכרוכים תמיד בהתקהלויות ועד כמה.
לאדם החילוני המתבונן מבחוץ נדמה היה כי ישנם קהלים המיישרים קו עם הדמוקרטית וישנם שבוחרים להיצמד ליהודית.
ובכן, טעות. גם הקהלים שבחרו להקפיד על כלל הנחיות משרד הבריאות עשו זאת בדיוק מאותם מניעים של הקהילות שבחרו להפר אותן: מניעים הלכתיים וציות לרבנים.
השאלה הערה שהתנהלה במגזר לאורך השנה לא היתה האם להישמע למדינה על פני ההלכה היהודית במקרה של סתירה מובנית אלא האם מדובר ב'פיקוח נפש' במידה כזו שיש להשבית עבורה את החיים התורניים ולהסתכן בהאצת תופעות של 'חזרה בשאלה' שכבר משתוללת בחברה החרדית.
ובמילים אחרות, גם 'החרדי' החדש, המשתלב, העובד והמתגייס, המכיל והמתפשר, ברגע שהמדינה תדרוש ממנו להסיר את הכיפה השחורה על כל המשתמע מכך – הוא יתכנס מאחורי החומה.
כך שחגיגות עצמאות? בוודאי. גאולה דתית או חילונית מחבלי החרדיות? ממש לא.