חיילות
חיילות צילום: איסטוק

התרבות בת ימינו מתאפיינת בסטנדרטים כפולים ככל שדברים אמורים בערכם של חיי אדם.

סטנדרטים כפולים אלה באים לידי ביטוי באירועים מסכני חיים, במלחמות, ובפרט בשאלת הגיוס לצבא. גברים הם אלה הנדרשים להתגייס לשירות קרבי כחובה, ולהקריב את עצמם למען הקולקטיב (הכולל כמובן גם נשים). במהלך ההיסטוריה ההבניה המגדרית המסורתית של ‘גברים אמיתיים’ תבעה מהם נורמטיבית לא רק להתגייס, אלא גם לעשות זאת מתוך ‘רצון טבעי’.

בכך הם הפגינו לא רק את נכונותם להלחם (ופעמים אף למות) למען השליטים או הקולקטיב הפוליטי או הלאומי, אלא אף הדגימו, לכאורה, שהם עומדים ב’מבחן הגבריות’ שלהם. בעוד שגברים עוצבו בתהליכי תירבות וחיברות כלוחמים, נשים עוצבו שלא לראות עצמן כלוחמות או להיות כאלה. ואולם, במקביל מערכת הציפיות התרבותית מנשים תבעה מהן לעודד ‘כנשים טובות’ את ‘הגברים הטובים’ להתגייס ולהילחם. גברים שמיאנו או שחששו מתביעה סקסיסטית זו ביחס אליהם סומנו ‘כלא גברים’ וכ’פחדנים’. נשים על-פי-רוב לא נתבעו לעמוד ‘במבחן אומץ’ חברתי שכזה.

'הנוצה הלבנה': פמיניזם מיליטריסטי וביוש גברים שמיאנו לצאת למלחמה

מעניין, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם רבות מהפמיניסטיות של ראשית המאה העשרים (‘גל ראשון של פמיניזם’ בלשון השיח המגדרי) אימצו בהתלהבות חלוקת תפקידים סקסיסטית זו. מי שסבור שראשונות הפמיניסטיות פעלו לקדם שוויון מגדרי כמו גם קידום וזכויות נשים כחלק מקידום זכויות אדם (כך נהוג להציגן כיום פעמים רבות) עתיד להיות מופתע.

כך לדוגמא, בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה באנגליה תנועה בשם White Feather (הנוצה הלבנה). נשות התנועה, שהיו ממנהיגות הפמיניזם האנגלי של הגל הראשון (כדוגמת האחיות פנקהארסט) עסקו בביוש (shaming) ציבורי של גברים אנגלים שלא התגייסו לצבא מסיבות שונות (ובכללם גברים ונערים צעירים שפחדו מהיציאה לחזית). נשים אלו היו לוקחות נוצה לבנה ומגישות אותה בפומבי לגברים ברחובות לונדון, וזאת על כסמל לפחדנותם של הגברים שהסתובבו ברחובות לונדון ללא מדים.

פמיניזם מיליטריסטי וזכות הצבעה ('לנשים בלבד')

בה בשעה הן עמלו במרץ בתביעתן לקבלת זכויות פוליטיות (זכות הצבעה), ואולם יש לזכור שבאותה עת מרבית הגברים האנגלים, ובכללם מיליוני החיילים הצעירים שבחזית, גם הם היו נעדרי זכות הצבעה. הפמיניסטיות הללו לא תבעו שגם הללו יקבלו זכויות הצבעה, ובוודאי שלא תבעו גיוס נשים לחזית. תהא אשר תהא תרומתן של הסופראג’יסטיות בהובלת הפנקהארסטיות – ‘שוויון מגדרי’ ו-‘זכויות אדם’ לא היו חלק מהאג’נדה שלהן. קבלת פריווילגיות בדמותן של זכויות הצבעה לנשים (בלבד), כמו גם תביעה מגברים ומנערים (באשר הם. בלא תירוץ ובלא פטור על בסיס פחד או מצפון) להתגייס ולהקריב עצמם, היו חלק מרכזי של עשייתן.

חובת השירות הצבאי – פריווילגיה נשית וסקסיזם כפול

כעת, שוויון מגדרי אמיתי פירושו חתירה מתמדת לחיסול אפליות, פערים וחסמים על בסיס מגדרי באשר הם. חובת הגיוס לשירות קרבי, ונגזרותיה בדמות משך שירות בסדיר ושירות מילואים, משמשים אפליה מגדרית תשתיתית בחברה הישראלית בת ימינו, אפליה שבאופן מעניין פוגעת הן בגברים והן בנשים. במובן זה היא מהווה מופע של סקסיזם כפול – מיזאנדרי (כנגד גברים) ומיזוגני (כנגד נשים). ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת בגברים, היות שהיא מסמנת אותם כאזרחים שעליהם לסכן חייהם בעבור המדינה, העם וציבור האזרחים (בה בשעה שנשים אינן נדרשות לעשות כן). ציבור האזרחים נחלק, אם כן, לכאלו שנדרשים להגן בחייהם על אחרים, ובכללם כאלו שאינם נדרשים לעשות כן (במקרה זה החסינות מפני התביעה להקרבה הינה פריוויליגיה נשית מובהקת).

בימים בהם אנו שומעים חדשות לבקרים על פריווילגיות מפריווילגיות שונות מהן נהנים, לכאורה, כלל הגברים, ראוי שפריוויליגיה זו של נשים בישראל – הפריווילגיה האולטימטיבית – תונכח בדיון ותוכר ככזאת.

אי-השוויון בנטל הגיוס פוגע גם בזכויות-יסוד של נשים

זאת ועוד, ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת גם בנשים. שירות צבאי משמעותי, ופרט בתפקידים קרביים, הוא ‘כרטיס הכניסה’ כמו גם ‘קרש קפיצה’ של התקבלות 'למיינסטרים' של החברה הישראלית. כך, על כל פנים, נהוג להתייחס אליו בשיחים התקשורתי והאקדמי בני ימינו. עצם השירות, כמו גם ההשלכות שלו על ‘החיים באזרחות’ הם ‘פריווילגיות’ השמורות לגברים. שוב, זהו ‘המובן מאליו’ של השיחים האקדמיים והתקשורתיים הנהוגים כיום.

במידה וזה המצב, הרי שפריווילגיית החסינות ממנה נהנות כיום נשים, משמשת בעבורן (ולו מבלי משים) בחינת חרב פיפיות בשימה חסמים ומגבלות על מנעד התפקידים החברתיים בהם הן יכולות לממש עצמן הן בצבא והן באזרחות. כמובן, שבנוסף, העובדה שמנשים נמנעות דרגות החופש של גיוס לתפקידים קרביים מהווה הסללה מגדרית מצמצמת בעבורן ופגיעה עקרונית בערכי השוויון המגדרי, שוויון ההזדמנויות, וכבוד האדם (כמבטא אוטונומיה של רצון פרטי וחופש בחירה), ערכים שרבות מהן (שלא לומר מרביתן) מזדהות עימם להלכה.

הגיע העת לגיוס עקרוני של נשים כגברים לכלל התפקידים בצבא

על רקע זה, דווקא בשם קידום שוויון מגדרי אמיתי ודווקא על מנת להיאבק בסקסיזם על שני מופעיו (הן זה המבנה ‘גברים אמיתיים’ ככאלה הצריכים להלחם ולהקריב עצמם ‘משום טבעם המגדרי’, והן זה המבנה ‘נשים אמיתיות’ ככאלה שמיומנויות וכישורים צבאיים ‘אינם לפי טבען המגדרי’) – הגיעה העת לשנות את ‘המובן מאליו’ של השיח המגדרי בסוגיית גיוס נשים לשירות קרבי בצה”ל.

יש לקדם שוויון חוקי ושוויון הזדמנויות שקופים למגדר מוחלטים בעניין זה! כלומר, גברים ונשים כאחד יגוייסו באופן עקרוני לכלל התפקידים הצבאיים. ואולם, יש להדגיש שגיוס זה יהא כמובן תחת סייג, שכל מתגייס ומתגייסת ידרשו לעבור מבחנים פיזיים מתאימים ולפי קריטריונים אחידים לגברים ולנשים. שוויון הזדמנויות בעניין זה אין פירושו לפיכך הורדת סטנדרטים בעבור מימושה של איזושהי פנטזיה מגדרית. רק אלו שימצאו כשירים וכשירות יגויסו בפועל.

השתיקה הרועמת של הפמיניזם

עמדה כזו שמחייבת שוויון מגדרי אמיתי מזה ומקפידה על אי הורדת סטנדרטים וקריטריונים צבאיים מזה, אמורה להלכה להיות מאומצת על ידי החוגים 'השוויוניסטים' והפמיניסטיים בישראל. ואולם, על פי רוב נראה שהחוגים הפמיניסטיים המזוהים עם רטוריקת ‘השוויון המגדרי’ אינם מעוניינים בפועל לקדם שוויון מגדרי אמיתי בעניין גיוס נשים לצבא (ממש כפי שהם אינם מעוניינים לממש שוויון מגדרי אמיתי בפועל בהקשרים רבים אחרים).

הוויכוחים סביב סוגיית מתן אפשרות לנשים חדורות מוטיבציה להתגייס ליחידות קרביות (כדוגמת השיח הער שנסב בראשית 2020 באשר לגיוסן של נשים לשרת כטנקיסטיות) רק ממחישים את האמביוולנטיות של הארגונים הפמיניסטיים. אדגיש – קריאה לאפשור גיוס של מספר נשים לטנקים על בסיס וולונטרי (ותוך דאגה לשלומן בעת מלחמה, להבדיל מהמובן מאליו באשר לחבריהן הגברים – הללו נדרשים כמובן להקריב עצמם בעת מלחמה) איננה חתירה מלאה, מפורשת וכנה למימוש אמיתי של שוויון מגדרי בשדה מהותי זה.

שתיקת הפמיניזם 'ושוויון מגדרי' נוסח אורוול

בין אם אתן ואתם תומכים בגיוס נשים לשירותים קרביים ובין אם לאו, אין ספק שהשתיקה של החוגים הפמיניסטיים בנושא זה מעוררת תהיות: שמא ‘שוויון מגדרי’ בעבורם הינו אך כלי רטורי ופוליטי?! שמא 'השוויון' אליו הם חותרים הוא זה מפניו התריע אורוול, זה המתמצה בסיסמא 'כל החיות שוות אך ישנן חיות ששוות יותר'. שהרי שוויון אמיתי פירושו השוואת תנאים הן על צד הזכויות והן על צד החובות. חשוב שהחוגים הפמיניסטיים יבהירו נקודה חשובה זו.

דווקא מתוך מחויבות לשוויון מגדרי ומתוך הבנה שחסמים מגדריים מבניים משמעותיים לא יוכלו להתבטל ללא פירוק ההבניה המגדרית המפלה הן נשים והן גברים בסוגיית הגיוס לשירות קרבי, מצופה וחשוב היה שקולות פמיניסטיים מובילים יחברו לקריאה ברורה בעניין זה: גיוס לנשים ולגברים לכלל תפקידים הצבאיים באופן שוויוני ומלא כחובה וכזכות אזרחית! (לאלו שעומדים בתהליכי ההכשרה המקצועיים ללא פשרות וללא הנחות).

והשתיקה של האנטי-פמיניזם הליברלי

באופן מעניין, בנוסף לחוגים הפמיניסטיים, שבניגוד למצופה מהם, אינם מבטאים עמדה ברורה בעניין הגיוס הקטגורי של נשים לכלל היחידות בצבא, ישנם חוגים נוספים שנמצאים נעדרי כנות לגביו: הללו הם חוגים ליברליים-לכאורה, ‘שוויוניסטים’, המסמנים עצמם דווקא כ’אנטי-פמיניסטיים’. בשנים האחרונות ישנה פריחה של כוחות ביקורתיים ביחס 'לפמיניזם’, כוחות העושים גם הם שימוש ברטוריקה של ‘שוויון מגדרי’.

הללו הבינו זה מכבר שחלק מרכזי בפמיניזם העכשווי אינו מקדם שוויון מגדרי, אלא נעשה לתנועה אנטי שוויונית מובהקת, כזו המקדמת סקסיזם מיזאנדרי ואפליית גברים על-פי-רוב. ואולם, באופן מעניין, דווקא בשדה חברתי כה חשוב – השדה הצבאי, מקום בו אפליית נשים ואפליית גברים מתחזקות זו את זו הדדית באופן בוטה וצורמני – מחרישים קולות שוויוניים-לכאורה ו'אנטי-פמיניסטיים’ אלה, כשגם הם ממאנים לחשוף את הפער שבין הרטוריקה הפמיניסטית השוויונית לפרקטיקה הפמיניסטית האנטי-שוויונית.

ליברלים וקוד אבירות שעבר זמנו

למעלה מזה, הללו המזהים עצמם דווקא עם ‘שוויון מגדרי’, מאמצים 'לעניין זה' מפורשות וקטגורית, את חלוקת התפקידים המגדרית ההיסטורית. לדידם, ‘גברים הם לוחמים מטבעם’ ואילו ‘נשים אמורות להיות מחוץ לזירה הצבאית (על שלל המיומנויות, הכישורים והתגמולים שבה) ‘מטבען’. חלקם אף מחיים את ‘קוד האבירות’ – אותו קוד מגדרי סקסיסטי ימי-ביניימי שבשמו (כך מורה לכל הפחות המיתוס) שלחו עצמם גברים 'מתוך כבוד' אל מותם בשדה הקרב (או נשלחו לשם על ידי אחרים בצר להם), ושבשמו גם כן הועידו נשים להיות דמויות פסיביות ומשניות – הן הפכו סמלית 'לפרס’ של האביר.

הפרסים בדמות פיתוח מיומנויות וכישורים צבאיים, כמו גם ההון הפוליטי, הסימבולי והכלכלי שנלווה לזירה זו – נותרו מחוץ להישג ידן. האירוניה פה היא כפולה: ראשית, הכוחות ‘השוויוניסטים’ הללו אינם שוויוניים בפועל (פרט, כמובן, לרטוריקה חלולה של ‘שוויון מגדרי’). שנית, באמצם את חלוקת התפקידים המגדרית הם משמרים את האפליה הכפולה בעניין זה: הן את אפליית הגברים והן את אפליית הנשים. בכך הם חוברים בפועל למרבית הפמיניסטיות והפמיניסטים.

'הילכו שניים יחדיו...?': הפמיניזם הרדיקלי והשמרנות

לקלחת הפמיניסטית והאנטי-פמיניסטית הליברלית חוברים גם כוחות שבאופן מפורש אינם מעוניינים בשבירת חלוקת התפקידים המגדרית הנהוגה בצבא: הפמיניזם-הרדיקלי מזה והשמרנות מזה. הגם ששני מחנות אלה לא נועדו (הרטוריקה וההצדקות האידיאולוגיות שונות), הם הולכים יחדיו לעניין מניעת ערעור ההבחנות המגדריות הנהוגות בצבא. תוצאתם זהה: שימור האפליה המגדרית הנוהגת בעניין השירות הצבאי. הפמיניזם הרדיקלי היה עוין מראשיתו את 'הממסד הצבאי', המזוהה, לפיו, כשלוחה נוספת של 'הפטריארכיה', 'המיליטריזם' ו'הלאומנות הגברית'. במובן זה, התנגדו על-פי רוב חסידות וחסידי הפמיניזם הרדיקלי לגיוס נשים לצבא (ובפרט לתפקידי לוחמה).

צבא, מלחמה ואלימות ככלל מומשגים על ידי פמיניסטיות רדיקליות כ'אידיאלים וכערכים גבריים', להבדיל מ'חיבור לטבע, הרמוניה, שלום ואמפטיה' המומשגים על-ידן 'כאיכויות וכערכים נשיים'. קולות שמרניים גם הם אינם מעוניינים בגיוס קטגורי של נשים לצבא. הגם שאינם עוינים את 'הפטריארכיה', הרי שבאופן אירוני גם הם מזהים בגברים איכויות נפשיות, רגשיות ופיזיות 'שהולמות' את השדה הצבאי ובנשים איכויות 'שהולמות' שדות אחרים (המגולמים באתוס ההרמוני של 'קהילה, בית ומשפחה').

גברים בישראל: 'מין הניתן להקרבה'

מה שנעלם מעיניהם של רבים מהמבקרים (שמרנים וליברלים גם יחד) את הפמיניזם העכשווי (ובמיוחד את הפמיניזם הרדיקלי) הוא העובדה שבה בשעה שהם נאבקים במופעים רבים של אפליה כנגד גברים ובנים המקודמת על ידו, הם מנציחים בלא-משים את אחת האפליות המיזאנדריות האכזריות ביותר: נרמול העובדה שגברים הם "מין הניתן להקרבה". וורן פארל (Warren Farrell), איש מדעי המדינה ותיאורטיקן המגדר, קורא לתופעה זו Male Disposability. כל עוד הבחנה זו 'שבין דם' תיוותר על כנה, ימשיכו גברים ובנים לסבול מאפליות נוספות על רקע מגדרי.

זאת משום שקטגוריה אנושית שאנשים מורגלים לחשוב על זכותה לחיים (זכות-יסוד בסיסית בימינו) כפחותה ביחס לקטגוריות אנושיות אחרות עתידה לסבול מחוסר אמפטיה גם בשדות חברתיים אחרים. בימים עברו ניתן היה אולי למצוא הגיון בעמדה שמרנית שכזו, ואולם בהקשר ההיסטורי העכשווי, משחקים הכוחות השמרניים האלה לידיים של התרבות הפרוגרסיבית ושל הפמיניזם הרדיקלי. באופן אירוני משמשים השמרנים שלא-מדעת 'בני ברית' הן בשימור האפליה הדרמטית כנגד גברים (גברים המושמים ללעג בשיח הפרוגרסיבי הם שימשיכו לשאת, על-פי-רוב, בנטל השירות הצבאי) והן בהחלשה כדי כך של הסדר המשפחתי, החברתי והלאומי.

ישראל 2021: כפיות-טובה קולקטיבית ביחס לחיילים וחוסן לאומי

בנוסף, האמונה שלפיה גברים מתאימים יותר באיזשהו מובן ('מוסרי', פיזי', 'רגשי') לשרת בתפקידים צבאיים מסכני-חיים הינה אמנם עתיקת-יומין, ואולם בימינו נוסף לה פן אירוני ואכזרי: בעוד שבעבר נהנו הגברים הללו מיוקרה ומתגמולים שונים בעבור נכונותם להקריב עצמם למען הקולקטיב הלאומי, הרי שבישראל של 2021 הפכו גברים ובחורים אלה 'לשק החבטות' הסמלי של השיח הפרוגרסיבי הפופולארי.

כך בה בשעה שכחיילים קרביים הם אמורים לשמש 'כמגנים הטבעיים' של הקולקטיב, הם גם מוחזקים על-ידי ציבורים גדולים ומשפיעים מתוכו 'כקלגסים', 'ככובשים' 'וכאלימים מטבעם'. כפיות-טובה קולקטיבית שכזו ביחס לחיילים אמורה להדיר שינה מעיננו – לא רק משום היותה בלתי מוסרית, אלא גם בגלל ההשפעה ההרסנית על החוסן הלאומי העתידי.

במילים פשוטות: יותר ויותר נערים שיגדלו תחת מסרים של תרבות פרוגרסיבית הבזה להם משום היותם גברים וחיילים ובה בעת מגייסת דווקא אותם על מנת להגן עליה (שהרי הם אלו שאמורים לשאת בנטל ולתמוך כחיילים בחברה האזרחית הפרוגרסיבית העכשווית) עלולים בסופו של דבר למאן מלשתף עימה פעולה ואף לסרב להתגייס. בהקשר זה מתייחס האינטלקטואל ג'ורדן פטרסון לערעור היסטורי של 'חוזה חברתי' מגדרי: גברים שימשו כלוחמים למען הישרדותם של קולקטיבים, וזכו להערכה ולתגמולים על כך, נשים שימשו כמגדלות דור ההמשך למען הישרדותם של קולקטיבים, וזכו גם הן להערכה ולתגמולים על כך.

במסגרת השיח הפרוגרסיבי, תפקידם ההיסטורי של גברים אינו מוערך עוד בחברות מערביות רבות. בישראל מתרחש תהליך דומה אלא שחברה 'החיה על חרבה' זקוקה לחיילים, בעלי תחושה של ערך-עצמי ובעלי הערכה מצידו של הקולקטיב הלאומי עליו הם מגנים. ייתכן שגיוסן של נשים באופן שוויוני לכלל היחידות הצבאיות תחת אותם תנאים כמו אלו של גברים הוא זה שיחזיר מחדש את ההערכה והאמפטיה, האישיות והלאומיות, לחיילנו. אמפטיה מתעוררת משעה שאנשים מושמים באותן נסיבות חיים שאחרים מצויים בהן. והרי סיבה נוספת לתמיכה בגיוס קטגורי של נשים לכלל התפקידים הצבאיים.

'הברית הבלתי קדושה' ו'הגבר שבטנק'

לסיכום, ברמה העקרונית אי-גיוס של נשים לשירות קרבי (תחת אותם תנאי גיוס ושירות של גברים) הוא אינו חוקתי ואינו דמוקרטי. מעל לכל הוא מבטא ערך תרבותי בלתי מוסרי - זילות חייהם של גברים, חיים הנחשבים 'כפחותי ערך' מאלו של נשים. בנסיבות התרבותיות העכשוויות, כששיח פרוגרסיבי נעשה לפופולארי, אי-גיוס שכזה עלול גם להחליש את החוסן הלאומי של ישראל. חרף זאת, מרבית הכוחות הפוליטיים בישראל של ימינו אינם מעוניינים לקדם באמת, בין אם במפורש בין אם במשתמע, גיוס נשים לכלל התפקידים הצבאיים, ובמובן זה הם אינם פועלים למיגור האפליה הכפולה המתבטאת בהסללה של גברים ושל נשים לתפקידים מוגדרים מצמצמים על בסיס שיוכם המגדרי ולא על בסיס כישוריהם ומאמציהם.

מי מכן ומכם שמעוניין באמת בגיוס של נשים לכלל התפקידים בצבא, ומי שמבין שרק כך יפתחו דרגות חופש נוספות להללו בהמשך, צריך להיות טרוד מהברית הקיימת כיום, בין הכוחות הפוליטיים השונים – פמיניסטיים, פמיניסטים-רדיקלים ואנטי-פמיניסטיים גם יחד. אלו גם אלו כך נדמה, מעוניינים ש’האדם שבטנק ינצח’ - כל עוד הוא גבר. לא אישה. בנסיבות ההיסטוריות העכשוויות, אלו גם אלה עלולים להפסיד (ולא רק בשדה הקרב).

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו