אל החיילים האלמונים בקסטל
אל החיילים האלמונים בקסטלצילום: קובי פינקלר

23,928 לוחמים נפלו מאז תחילת הציונות בארץ ועד היום. 191 מהם מוגדרים כנעדרים , חלקם כאלו אלמונים שמקום קבורתם לא נודע. 98 לוחמים מתוכם הם נעדרי תש"ח.

יצאנו בעקבות 3 לוחמים אלמונים, אליהו מונסה, זאב מנדל ודב הברברג שהשתייכו לחטיבה 6 "עציוני" ונלחמו בשרשרת הקרבות שהתחוללו על הקסטל בין 1 באפריל עד 9 באפריל 1948. חיילים אלמונים שמקום קבורתם לא נודע.

רק 62 שנה אחרי הקרבות המרים בשנת 2010 הביאו את גופותיהם לקבר אחים בהר הרצל.

היתה זו יחידת אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים ושבויים שקבעה שהשלושה שנקברו יחד עם חבריהם לקרב בקבר האחים במעלה החמישה כאלמונים, יועברו לקבורה בהר הרצל שם זוהו לאחר עשרות השנים.

בדרך ההולכת אל העיר, בראש הר מעוז, המתנשא 790 מ' בואכה ירושלים שוכן הקסטל.

הקסטל
הקסטלצילום:קובי פינקלר

הצורך להבטיח את השליטה על חלקו המזרחי של הכביש לירושלים, היה בראש סדר העדיפויות לכיבושו של ההר מידי הערבים.

כיבוש הקסטל מסמל גם שינוי אסטרטגי במאבק של היישוב העברי. לא עוד ניסיונות של פריצת המצור הערבי בשיירות, אלא מעבר ליוזמה התקפית ולכיבוש שטחים כדי ליצור שליטה של כוחות עבריים בדרך לירושלים. הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שנכבש במלחמת העצמאות.

בקרבות הקסטל נהרגו 18 אנשי פלמ"ח ו-31 לוחמי חי"ש. עשרות נפצעו. כיבוש ההר הבטיח את השליטה על חלקו המזרחי של הכביש לירושלים.

שלושה מהלוחמים בקרבות הוגדרו במשך שנים כנעדרים ואח"כ הוגדרו במשך שנים, כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

דב הברברג, אליהו מונסה וזאב מנדל.

נופלי הקסטל
נופלי הקסטלצילום:קובי פינקלר

דב הברברג

דב נולד לרחל, ילידת העיר העתיקה בירושלים, ולאלימלך, יליד ורשה, בשנת תר"ץ (1930) בתל- אביב. הוא סיים את בית-הספר "לדוגמה" שליד בית-המדרש למורות, ואחר-כך למד מסגרות בבית-המלאכה של אביו. דוב הצטרף לתנועת "גורדוניה", ועם חבריה שאף וחלם לנטות שכם לבניית חברה חדשה.

מלחמת-העצמאות פרצה לפני הגיעו לגיל הגיוס, אך בשבילו היא לא הייתה סיבה מספקת להישאר בבית. הוא העלים את גילו האמיתי והתייצב לגיוס בחרדה, שמא לא יקבלוהו, אך לשמחתו נתבדה החשש. הוא עבר אימונים בקיבוץ נען ונשא את התלאות באומץ ובבת-צחוק. בחודש מרס 1948 נשלח לירושלים כחייל בין חיילים. בקרב על הקסטל, שנכבש לקראת מבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים, נפצע בידו והרופא שלח אותו לנוח שלושה ימים בעורף, אך עוד לפני הירפאו חזר לפלוגתו שהחזיקה בקסטל. הערבים תקפו מספר פעמים במגמה להחזיר משלט חיוני זה לידיהם, ומגיני המשלט נאלצו לסגת. בנסיגה הקשה נפל דב, ביום כ"ח באדר ב' תש"ח (8.4.1948).

מיום נפילתו היה דב בחזקת חלל שמקום קבורתו לא נודע. בעקבות חקירה של הענף לאיתור נעדרים בצה"ל בשיתוף היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, התברר כי עם נפילתו הוא נקבר בבית העלמין במעלה החמישה וביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים. טכס גילוי המצבה נערך בהר הרצל בתאריך כ"ג בכסלו תשע"א (30.11.2010).

בעזרת רס"ן במילואים יוחאי הירשנברג מהיחידה לאיתור נעדרים, אנחנו מגיעים לסיפור האיתור. דבל'ה, שהיה בסך הכול כבן 17 הגיע למקום בכוח תגבור ששוגר לחטיבת עציוני. הוא נפצע ב-5.4.48 אך סירב להתפנות ונהרג ב-8.4.48. אלא ששמו לא הופיע ברשימות הנופלים השונות כי הוא, ואחרים, לא זוהו, כפי שמסביר הקצין מיחידת האיתור, גם בגלל מצב הגופות וגם בגלל בעיות רישום כיוון שהגיעו באופן חפוז ולא ממש מסודר.

חודשים אחדים אחרי שהוכרז כנעדר נהרגה גם אחותו של דבל'ה, מלכהל'ה, שהייתה רק בת 15, מכדור שנפלט מאקדח שחבר ניסה להראות לה איך הוא עובד.

החייל השני הוא אליהו ליקו מונסה שנולד בשנת תרפ"ח (1928) במכסיקו סיטי שבמכסיקו.

הוריו, ילידי דמשק בסוריה, עלו לירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה ונישאו בשנת 1920. בשל קשיי פרנסה עברו לכמה שנים להתגורר במכסיקו, שם נולדו שניים מילדיהם, ביניהם אליהו, שזכה לכינוי לִיקו.

ליקו – נצר למשפחת רבנים – עלה לישראל עם משפחתו בהיותו בן שנתיים.

בהיותו בן שמונה-עשרה הצטרף ליקו ל"הגנה" ושירת כחובש בגדוד "מוריה" בחטיבת "עציוני", שעסקה בהגנת הדרך לירושלים. הוא היה גאה במדים שלבש. בתחילת אפריל 1948 הצטרף ליקו ליחידות שלחמו בקסטל במסגרת מבצע "נחשון". תחת פיקודו של מרדכי גזית כבשו היחידות את משלט הקסטל והתיישבו בכפר הערבי הנושא אותו שם. יחידות אלה היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של כוחות ערביים. ב-6 באפריל 1948 לפנות בוקר, נהרג בקרבות מפקד הכוחות הערביים, עבדל קדר אל-חוסייני. בעקבות מותו התארגנה מתקפת נגד קשה של כוחות ערביים מכל האיזור, שצרו על הקסטל משלושת עבריו. באותה עת שמרו על המשלט חיילים מגדוד "מוריה", שהיו מותשים אחרי ימי לחימה ארוכים ומחסור באספקה. בעקבות קריאות העזרה של חיילי גדוד "מוריה" התארגן כוח פלמ"ח של חטיבת "הראל" במטרה להגיע לקסטל מכיווּן קריית ענבים ולסייע לכוחות הלוחמים. בדרכו אל המשלט נקלע גם כוח זה לקרבות קשים ולא הצליח להגיע לקסטל ולהושיט עזרה ללוחמים. כאשר הבינו המפקדים בקסטל שהתגבורת לא תגיע ואבדו הסיכויים להדוף את המתקפה, הם הורו לחיילים לסגת, בשעה שהם עצמם מחפים על הנסיגה.

ליקו, ששימש כחובש, טיפל בפצועי הקרב במסירות נפש, ובמהלך הקרב נפצע גם הוא אנושות. חברו, שלום שרעבי, שלחם לצידו, סיפר שלפני שנסוג מן המוצב ראה את ליקו מטפל בפצועים, ואז נפגע בעצמו, שכב פצוע ולא יכול היה להתפנות מהמקום. זוהי העדות האחרונה אודותיו. הכוחות הערביים כבשו באותו לילה את המשלט. הלוחמים שנותרו במשלט נהרגו כולם.

טוראי אליהו מונסה נפל בקרב, ביום כ"ו באדר ב' תש"ח (6.4.1948), תוך שהוא מגיש עזרה לנפגעים. בן עשרים היה בנפלו.

למחרת הקרב, כאשר הכוחות הערביים עזבו את משלט הקסטל על מנת להשתתף בלווייתו של מפקדם, השתלטו כוחות הפלמ"ח על המשלט וכבשו אותו ללא קרב. אז החלו באיתור ובאיסוף הגופות.

בהיותו חובש סופח ליקו על פי הצורך ליחידות שונות בחטיבה ולא נרשם כחלק אורגני מן היחידה שלחמה בקסטל. משום כך לא נמצא כל רישום על הימצאו בזירת הקרב באותו לילה. היות שליקו לא זוהה בין הנופלים בקרב על הקסטל הוא נחשב נעדר.

בשנת 1959, בעקבות פנייה מטעם משפחת מונסה ובעקבות עדותו של שלום שרעבי כי לחם לצד ליקו בקרב על הקסטל וכי ליקו נפצע, הוכרז ליקו-אליהו כחלל שמקום קבורתו לא נודע. שמו נחקק על האנדרטה לזכר הנופלים בקסטל וכן באנדרטה לחללים שמקום קבורתם לא נודע, בחלקה א' בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

בשנת 2004 החלה חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בשיתוף היחידה להנצחת החייל במטרה לאתר את מקום קבורתו. במשך שש שנים בדק את הנושא צוות חוקרים במילואים, ובמהלך החקירה נתגלה כי ליקו הוא אחד משלושת החללים האלמונים שנקברו במעלה החמישה בתום קרבות הקסטל בתחילת אפריל 1948. נודע כי גופתו הועברה לקבורה בחלקה הצבאית בהר הרצל עם גופות שלושים ושישה הלוחמים הנוספים. בכך למעשה הושלמה החקירה.

במהלך החקירה זּוהוּ גם שני הלוחמים הנוספים שנקברו כאלמונים: דב הברברג וזאב (ברו) מנדל.

ב-20 בספטמבר 2010 נערכה פגישה בין צוות החקירה של היחידה לאיתור נעדרים לבין משפחתו של ליקו על מנת לעדכנם בתוצאות החקירה ובזיהוי גופתו. בפגישה, שבה נכחו ארבעה משבעת אחיו, הופתעו בני משפחתו לגלות שליקו הוכרז כחלל צה"ל כבר בשנת 1959, בעקבות פנייתם של האב אברהם והאח נתן, שכבר לא היו בין החיים ב-2010. האחים שיערו שאביהם יזם את הפנייה לצבא בעת שאימם המשיכה להאמין שליקו עדיין חי. לדבריהם ניסתה האם רבקה לברר מה עלה בגורלו של ליקו, ובייאושה אף פנתה לרבנים ולמגידי עתידות. היא האמינה שבזכות השליטה שלו בערבית הצליח ליקו להיטמע בקרב האוכלוסייה הערבית והוא חי בירדן. מלחמת ששת הימים הגבירה את הציפייה לחזרתו של ליקו, אך ציפייה זו נכזבה. האחים העידו שעד יום מותה האמינה אימם כי בנהּ נשאר בחיים. האחים הקפידו לפקוד בכל יום זיכרון לחללי צה"ל את האנדרטה שעליה חקוק שמו של אליהו אחיהם. אחיו של ליקו, יוסף, סיפר שמכיוון שהאמינו שהוא נעדר, מעולם לא אמרו עליו קדיש. הידיעה על זיהויו הוודאִי של ליקו ריגשה את בני משפחתו. הוריו, רבקה ואברהם, ואַחִיו נתן לא זכו לשמוע בשורה זו בטרם הלכו לעולמם.

בעקבות ממצאי החקירה נערך ביום כ"ג בכסלו תשע"א (30.11.2010) טקס גילוי מצבה לשלושת החללים האלמונים, במהלכו הוחלפה מצבת ה"אלמוני" במצבה הנושאת את שמו של אליהו מונסה.

הלוחם השלישי בחבורה היה זאב מנדל שנולד בשנת תרפ"ה (1925) בהונגריה.

זאב היה כבן ארבע-עשרה כאשר נלקח אביו לעבודות כפייה בצבא ההונגרי, והוא נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד בעבודות מזדמנות תמורת שכר זעום על מנת לפרנס את משפחתו.

כל בני משפחתו של זאב נספו בשואה.

כאשר שוחררה הונגריה מהכיבוש הגרמני, חזר לשם זאב בגיל עשרים, אך לא לאורך זמן. הוא נדד לאיטליה, ובשנת 1947 יצא לארץ ישראל באוניית מעפילים. האונייה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנות מעצר בקפריסין. בסוף שנת 1947 שוחרר זאב ממחנה המעצר והגיע לארץ. הוא התיישב בתל-אביב ומצא את פרנסתו בליטוש רהיטים.

לאחר החלטת עצרת האו"ם, זאב התגייס במסגרת "התנדבות בעם". הוא שירת בגדוד "מוריה" של חטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים.

ב-1 באפריל נערכה התקפה עזה על המחצבה בקסטל, על ידי כוח ערבי שמנה מעל מאתיים לוחמים. בלחץ התקפת האויב נסוגו המְגִנים מהמשלט הדרומי בשעות אחר הצהריים. במהלך הנסיגה נהרג זאב מנדל. סמוך לנסיגתם הגיעו למחצבה שני משוריינים ועליהם תגבורת, בפיקודו של מפקד הפלוגה נחום שושני. שושני אירגן את הכוח וערך התקפת נגד כדי לכבוש את המשלט מחדש, תוך ניסיון למצוא את גופתו של זאב. הניסיון נכשל, הכוח נסוג, ושושני שנשאר לחפות על הנסיגה נפל בקרב זה, ועל שמו נקרא המשלט "נחשון".

טוראי זאב (בלה) מנדל נפל בקרב ביום כ"א באדר ב' תש"ח (1.4.1948). בן עשרים ושלוש היה בנפלו.

במהלך הבאת חללי הקרב על הקסטל לקבורה בידי חיילי הפלמ"ח, נערכו חיפושים אחר גופותיהם של זאב מנדל ושל נחום שושני במשך מספר ימים, אולם נמצא רק כובעו של זאב, מוכתם בדם.

בשל מספר החללים הרב הוחלט לטמון אותם בחלקת קבר בקיבוץ מעלה החמישה ולא בקיבוץ קריית ענבים, שם נקברו החללים עד אז. בעוד שחללי הפלמ"ח זוהו על ידי חבריהם, זוהו חללי חטיבת "עציוני" רק בחלקם והאחרים הוגדרו כאלמונים, עד אשר הגיעו עדויות על השתתפותם ונפילתם בקרב זה. ברישום יומן המבצעים של מעלה החמישה נכתב כי עד ה-13.4.1948 נקברו במקום שלושים וחמישה חיילים. עם תום הקבורה נותרו שלוש מצבות עם המילה "אלמוני". גופתו של זאב לא זוהתה, ומיום נפילתו היה בחזקת חלל שמקום קבורתו לא נודע.

בשלהי אותה שנה הגיע סייען ערבי ,סייען, שריגל למען ישראל בשם שלמה עמיר, שנולד ב-1924 כאחמד מטאר, מהכפר הערבי קולוניה, ששכן מול היישוב מוצא עלית והצביע על מקום הטמנת גופותיהם של שושני ומנדל. הגופות הוצאו ונטמנו בקבר אחים ראשוני במעלה החמישה.

כמחווה לשירותי של עמיר, עבור מדינת ישראל, העניקה מדינת ישראל למטאר אדמות בצומת נווה אילן, על הכביש ירושלים-תל אביב. הוא קיבל שתי חלקות, הראשונה ידועה כחלקה 28 בשטח של 3.2 דונם והשנייה קרקע הצמודה לחלקה הראשונה בשטח של כ-22 דונם הידועה כחלקה 25 . באמצע שנות ה-60 בנה שלמה עמיר על חלקה 28 תחנת דלק , תחנת אלביס המפורסמת.

ביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) הועברו קברי החללים במערכה על הקסטל מן החלקה במעלה החמישה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ביניהם שלושת קברי האלמונים.

בשנת 1955 העיד חובש על נסיבות מציאת גופתו של נחום שושני שלושה חודשים לאחר הקרב, ועל העובדה כי יחד עם שושני נמצאה גופה נוספת. שושני זוהה על ידי אביו ונקבר במעלה החמישה יחד עם חללי הקסטל, בעוד שהגופה הנוספת שהובאה יחד איתו לא זוהתה ונקברה כ"אלמוני".

חקירה של ענף אית"ן (איתור נעדרים) בצה"ל בשיתוף היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון העלתה ב-2010 כי מדובר בגופתו של זאב מנדל, אשר נהרג באותו יום ובאותה גזרה עם שושני. בעקבות גילויים אלה – שישים ושלוש שנים לאחר מותו – נערך בהר הרצל בתאריך כ"ג בכסלו תשע"א (30.11.2010) טקס גילוי המצבה, בו הוחלפה מצבת ה"אלמוני" במצבה הנושאת את שמו של זאב מנדל.

מנדל מוגדר עד היום כאחד מחללי "נצר אחרון", ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

קבר האחים בהר הרצל
קבר האחים בהר הרצלצילום:קובי פינקלר