שמואל שטח
שמואל שטחצילום: עצמי

"מה יאמרו חברינו האורתודוכסים שאף פעם לא חיו בארה"ב?" - כך שאלה אותי עמיתה חרדית שצפתה יחד איתנו בערב ההשקה של התוכנית, לקראת הקרנתה הערב. היא לא חששה ממי שמכיר את יהדות ארה"ב מקרוב, אלא מתגובתו של מי שאינו מכיר.

התוכנית שאינה אלא מסע מצולם בקרב יהודי ארה"ב, מפגישה את הצופה עם רבה רפורמית של בית כנסת אדיר בניו יורק, עם אשה חרדית המכהנת כשופטת, עם קבוצות צעירים המנסות להתקרב ליהדות בדרכים מקוריות ועוד.

מי ששהה כמה שנים בארה"ב יודע שאפשר להיות שומר הלכה, ובאותה נשימה גם לכבד את הזרמים השונים, למרות המחלוקת הקשה.

מי שמכיר את יהדות ארה"ב מבין שאנחנו לא בסוג ההתבוללות של המאה ה-19, אלא בסיטואציה שבה הרפורמים הם לעיתים השלב האחרון לפני התבוללות, דבר המחייב אותנו לפעול יחדיו.

מי שמכיר את יהדות ארה"ב יודע שתפילה ללא מחיצה, איננה פרובוקציה, אלא דרך החיים של יהודים שחושבים אחרת ממני והם אפילו הרוב.

מי שמכיר את יהדות ארה"ב, יודע את עומק ההבדלים שבין החרדים שבישראל לבין החרדים שבארה"ב וששניהם הושפעו מהמציאות בה הם חיים.

מי שמכיר את יהדות ארה"ב, יבין את עומק האגרוף הפנימי שאתה מקבל בזמן הצפייה, כאשר אתה מבין כמה עמוקה הפגיעה של רוב יהודי ארה"ב, על שהם אינן מוכרים ע"י מדינת ישראל. הרבנות הראשית למשל, אפילו לא מכירה ברבנים אורתודוכסים מודרניים, כך שלמעשה היא בקשר של הכרה רק עם פחות מעשרה אחוז מיהודי ארה"ב.

-עבור מי שמכיר, זו סדרה חשובה, מצחיקה, מאתגרת ומשעשעת ויש לה מסר מאוד ברור: חובתנו לחזק את האחריות ההדדית והשייכות. זה יועיל לעם היהודי כולו, למדינת ישראל ולתפיסתי, גם לעולם ההלכה.

הבעיה שמי שלא מכיר את יהדות ארה"ב, עלול לצפות, להזדעזע מהפנים הלא מוכרות, ולפסוק בקול חזק יותר: "הם לא יהודים ועדיף שיתבוללו".
מזה אני חושש.

גם אני הקטן חשבתי כך בחודשי הראשונים בשליחות בארה"ב כאשר עברתי במקרה ליד קבלת שבת שבה ניגנו בגיטרות בזמן לכה דודי . העבודה בקהילה היהודית לא הקהתה את עקרונות חשיבות שמירת ההלכה. להיפך, - היא חיזקה עבורי את ההבנה עד כמה עלינו לשמור על פרטי המצוות. ואולם, השהייה בגולה חידדה לי עד כמה אנו עם אחד ואל לנו לעסוק בנידויים וחרמות.

אם כן, מה יעשה הצופה שלא מכיר? מה יעשה מי שיראה תפילה ללא מחיצה ויזדעזע? מי שיראה בסדרה סעודת שבת מצולמת? מי שיראה בה קריאה בתורה על הרי קולורדו, ללא מניין מסודר?

חשבתי לעצמי מה היה קורה לו סב סבי, היה מתארח אצלי לשבת. בחזרה מבית הכנסת הוא לא היה מבין כיצד אנחנו יושבים ואוכלים באור מלא (חשמל?), נהנים ממזג אויר נעים (מזגן?), ואפילו אוכלים אוכל חם לצד שתיית תה בשבת בצהריים. כל השבת הוא היה מביט על שעוני השבת, הפלטה והמיחם, ומשווה זאת לשבת שהיתה לו, ללא כל אלה. שלא לדבר על מה היה חושב כאשר היה רואה שגם הנשים מברכות ברכת המזון ושהגבר בבית מפנה את כלי השולחן לכיור. מבחינתו, אנחנו ודאי "היהודי החדש".

אז לפני שאנו שופטים אחרים הפועלים בשונה מאיתנו, עלינו להבין שאפילו אנחנו האורתודוקסים, עברנו הרבה שינויים בתוכנו ושדברים מוזרים אינם לעיתים, אלא בעיניו של המתבונן. אבהיר כי לפי כללי ההלכה, יש הבדל אדיר בין שימוש בפלטה בשבת לבין נסיעה ברכב ולא אכנס כאן לשורש ההבדל שבין חידושי שומרי ההלכה לבין חידושים שאינם נעשים לפי כלליה.

ועדיין, רגע לפני שאנו שופטים אחרים, כדאי שנחשוב מה אבותינו לפני מאה שנה, היו אומרים על יהדותנו, לו היו חיים. כך גם חושבים אבותיה של השופטת החסידית, למרות שהיא חרדית למהדרין וכיום יש לה תמיכה מקרב רבנים רבים בקהילתה.

בשולי הדברים אעיר כי סדרה מרתקת זו לא באה לעולם אלא הודות לאלו שלא יכלו להביט מהצד על אחיהם ולאפשר להם להתפלל בכותל על פי אמונתם. מי שביטל את מתווה הכותל בכדי ש"לא לתת להם לגיטימציה", אינו אלא המחולל של מסעות הפרסום הגדולים ביותר של התנועה הרפורמית. מי שפועל באופן אקטיבי על מנת להרחיק יהודים, גם מצליח להרחיקם, אך גם מוריד באותה נשימה את קרנה של היהדות האורתודוכסית ואת ערכה של מדינת ישראל.

אז במקום להביט ולומר "הם לא יהודים", ראוי שנעסוק פחות באוקיינוס המפריד ביננו וננסה לקרב מעט את היבשות. צפייה מהנה.

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה