מתקרבנים ודורסים

צמד התנועות להט"ב־פמיניזם פיתח את השיטה שגרמה לכישוף החברה הישראלית כולה: הפיכת המיעוט לקורבן והתנהלות דורסנית כלפי כל מי שמעז לבקר או להתנגד לתפיסותיו. דעה

מאיר סיידלר , י' באייר תשפ"א

מתקרבנים ודורסים-ערוץ 7
ד"ר מאיר סיידלר
ללא קרדיט צילום

בהיעדר אירועים דרמטיים, ועד שתוקם או לא תוקם ממשלה, אני מנצל את פסק הזמן כדי לשוב ולדון במהפכה החברתית המתחוללת לנגד עינינו בישראל בהובלת שתי תנועות מרכזיות: תנועת הלהט"ב והתנועה הפמיניסטית.

הנה צילום מסך של המצב במדינת ישראל בשנתה ה־74: כל מערכות המדינה מיישרות קו עם תפיסת העולם הלהט"בית ובת בריתה הפמיניסטית. הרשויות המקומיות נוהגות במה שנקרא "ציות מקדים". "ציות מקדים" הוא מושג במדעי החברה המציין תופעה שבה פקידים ואזרחים במדינות טוטליטריות נוהגים "לפנים משורת הדין" ועושים – כאשר הם מרגישים את הכיוון שאליו הרוח נושבת – יותר מהמצופה מהם. בדיוק זה קורה גם אצלנו.

אחת הדוגמאות הבולטות לציות מקדים ברשויות המקומיות היא שינוי הרובריקות "אבא" ו"אמא" בטופסי ההרשמה למוסדות החינוך ל"הורה 1" ו"הורה 2" – וזאת למרות שלא קיימת הוראה חוקית מחייבת בעניין. גם חברות ממשלתיות ומסחריות מתחרות ביניהן בציות מקדים לרוח התקופה, הן בנושא הלהט"ב והן בתפיסות פמיניסטיות. לאחרונה השיק המשביר לצרכן יוזמה – ייחודית בעולם כולו – שבה כל מערוך, חבל או סכין המוצע למכירה ברשת מקושט, בנוסף לתג המחיר, גם בשלט עם הוראה מפורשת שלא להשתמש בפריטים אלו לצורכי אלימות ורצח נשים (כמדומני שזה היה רק לכמה ימים). אשריכם ישראל שבזכות המשביר לצרכן הגבר הישראלי יפנים סוף סוף שלא יפה להכות, לחנוק ולדקור את אשתו, בפרט לא במוצר שרכש במשביר לצרכן. הגענו למימדים של פרודיה. ארגוני הלהט"ב והארגונים הפמיניסטיים הפכו את החברה שלנו לחברה מטורללת שבה יידע כל הורה 1 שלא יפה לרצוח את הורה 2 בעזרת מערוך.

כיצד הצליח צמד החמד להט"ב־פמיניזם להתנחל בלבבות ולכשף את החברה הישראלית כולה? הנה המתכון של הכישוף: שתי התנועות עובדות בשילוב של התקרבנות ודורסנות. ההתקרבנות מכשירה את הלבבות. עם אמפתי אנחנו. השיח הדורסני מבהיר לנו שלא רק שלא יפה להתנגד לשתי התנועות הנ"ל, אלא גם לא כדאי ומאוד לא משתלם. אם נמשיך להחזיק בדעות שבהן החזקנו עד לפני עשור זה עלול להזיק לנו – בעבודה, בקידום המקצועי, במשרה אקדמית, בוועדת הקבלה, בלימודים ועוד. ממש לא מומלץ היום להתבטא בניגוד למה שמטיפות לנו שתי התנועות הנ"ל, הכי טוב להתבטא בפומבי בהתאם לרוח התקופה. אין מקום בישוב היהודי במדינתנו, מהחרמון ועד אילת, שהמסר הזה לא הגיע אליו.

בבסיס השיח הכפול הזה – שיח ההתקרבנות מחד וטרור דעות דורסני מאידך – עומדת תורת מוסר חדשה, וזו תמציתה: לא רק שאסור לפגוע בזולת, גם אסור לומר לו דברים לא נעימים. אמירת דברים לא נעימים נחשבת לפגיעה וזה לא מוסרי. בשם מוסר חדש זה מתקרבנים ובשמו דורסים. אסור לומר על זוג גברים שמגדלים ביחד ילד שלאמיתו של דבר רק אחד מהם הוא אבא בעוד השני הוא בן הזוג החד־מיני של אבא. אמת פשוטה זו עלולה לפגוע לא רק ברגשותיהם של שני הגברים שחיים בזוגיות חד־מינית, אלא גם בילדים שהם מגדלים יחד. אשר על כן אסור להשמיע אותה. קריאה אחת נרגשת של איציק שמולי מעל במת הכנסת שבה הוא מנמק את זכותו לפונדקאות בסבסוד המדינה בתשוקתו לשמוע את המילה "אבא" ממוטטת את כל מה שלמדנו בפילוסופיה החברתית המערבית על זכויות האדם - "הזכות להורות" אינה אחת מהן. זו המצאה נטו של תנועת הלהט"ב העכשווית.

גם התנועה הפמיניסטית נוקטת בשיטת ההתקרבנות הדורסנית כדי לקדם את ערכיה. היא רוקדת על דמן של הנרצחות כדי לקדם אג'נדה אנטי־פטריארכלית רדיקלית שבמציאות היהודית־ישראלית אין לה שום קשר למצוקתן של נשים הסובלות מאלימות במשפחה. הן ההצבעה על המספר הנמוך יחסית של נשים שנרצחות בארץ, והן הטלת ספק באגדת 200 אלף הנשים המוכות (מספר דימיוני הנטול כל בסיס מחקרי), נחשבות להכחשת שואת הנשים בישראל.

כללו של דבר: השילוב בין התבכיינות מתקרבנת לטרור דעות רב־מערכתי דורסני, אשר טומן בחובו הוקעה חברתית של מי שלא מתיישר לפי רוח התקופה ואיום בפגיעה מקצועית וכלכלית בו – עושה את שלו. דרוש אומץ אזרחי של מי שעדיין לא איבדו את שיווי המשקל נוכח הטרלול הפרוגרסיבי השוטף את ארצנו כדי לחזור למדינה שפויה המספקת הגנה למיעוטים בלי ליישר קו עם תפיסת עולמם.