זה קורה ביום הקדוש בשנה. הכהן הגדול ניצב בפתח המקדש ולפניו שני שעירים. הוא עורך גורל שיכריע את עתידם: האחד יוקרב לה' בבית המקדש, והשני ישולח לעזאזל במדבר.

מה פשר העניין? למה צריך דווקא שני שעירים ומה פתאום לשגר אחד מהם אל המדבר? איזו מין דרך מוזרה זו להקריב קורבן?

יום הכיפורים הוא זמן של חשבון נפש. האדם ניצב בו מול אלוקיו ועליו לקבל הכרעה גורלית: מי אני וכיצד אני רוצה לחיות את חיי?

הוא דומה אז לשעיר. מלא חיים ומרץ וכוחות סוערים מתרוצצים בקרבו. לפניו יש שתי אפשרויות. האחת, לה'. לרתום את הכוחות שבו לחיים של קדושה ומוסריות, ולהתנגד לכל הפיתויים המושכים אותו החוצה. אפשרות שניה, הפוכה – להשתמש בכוח ההתנגדות שבו כדי להתרחק מה'. להתמכר לחושניות, לתאוות, לפיתויי העולם. בקיצור, ללכת לעזאזל.

במי תלויה ההכרעה?

ההלכה קובעת ששני השעירים צריכים להיות שווים: במראה, בקומה ובדמים. לומר לנו: העתיד שלי אינו תלוי בגורמים חיצוניים, כמו היכן נולדתי, כמה כסף יש לי, איך אני נראה. הוא תלוי רק בי. להיכן אני אבחר לנתב את הכוחות שלי.

ומה שקורה ביום הקודש בשנה משקף בעצם את ההכרעה שעומדת בפני כל אדם, כל יום, כל החיים. "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה – ובחרת בחיים".

שנזכה לבחור נכון, לבחור בטוב.