מתי אוכל בכשרות של צהר?

תארו לכם דיקן פקולטה לרפואה שבין המרצים שלו נמצא אחד שחושב שיש להגמיש את כללי ההיגיינה לפי רוח הזמן, האם הייתם סומכים עליו ועל תלמידיו?

אליהו פכטר , י' באייר תשפ"א

מתי אוכל בכשרות של צהר?-ערוץ 7
אליהו פכטר
צילום: קובי וינמן

העלו בדעתכם שידידכם היה מפנה אתכם רופא פרטי המתמחה בנושא שאתם זקוקים לו. לשאלתכם היכן למד אותו אדם את מקצוע הרפואה הוא ענה לכם שהוא רכש אותה מאוניברסיטה שאיננה מוכרת במדינה מזרח אירופאית.

לאחר בירור קצר באינטרנט מתברר שחברי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה אינם מאמינים ב"הבלי" הרפואה המערבית, חלקם אף פרסמו מאמרים ארוכים המטילים ספק בקיומם האובייקטיבי של חיידקים ווירוסים, חלקם אינם מאמינים במתודת המחקר המדעית וחלקם יוצאים חוצץ נגד התועלת שבתהליך עיקור וחיטוי כלי הניתוח. האם הייתם מפקידים את גורלכם בידיו או בידי כל "רופא" אחר שקיבל את הכשרתו במוסד הזה? ואם חברכם היה שואל אתכם –'וכי מה אתם מבינים ברפואה שאתם מכריעים לגבי מקצועיות או אי מקצועיותו של הרופא?' האם הטיעון הזה היה משכנע אתכם?

באותו האופן אדם הרוצה לאכול אוכל כשר - בהגדרתו מאמין בציות לכללי הלכה מוסכמים, קבועים ואובייקטיבים, מתוך ידיעה כי כללי הלכה אלו הם ציווים אלוקיים הנלמדים מהתורה כפי שהיא ניתנה למשה רבינו בהר סיני. עוד לפני הדיון בפרטי דיני כשרות, נאמנות והשגחה, הוא מניח כהנחות יסוד בלתי מעורערות את עיקרי האמונה היהודית, לדידו אין צורך לציין אפילו שהאמונה בתורה מן השמיים ובבורא לעולם היא הנחת היסוד של כל איש הלכה המבקש לקיים את התורה והמצוות.

אולם נראה כי בקרב רבני ארגון צהר המבקשים מאיתנו לסמוך על הכשרות שלהם יש כאלה המטילים בעצמם או נותנים לגיטימציה לאחרים להטיל ספק גם בהנחות יסוד אלו.

למשל : בדבר היות התנ"ך – ספר היסוד של העם היהודי – מסמך מדויק היסטורית הרי שהרב חיים נבון – חבר מועצת רבני הארגון, במאמרו - "איוב לא היה ולא נברא" - על מקרא והיסטוריה" כותב :

"שאלת הדיוק ההיסטורי של המקרא אינה רלוונטית {..} לפי גישה זו, אפריורית לא נוטרד מקושיות היסטוריות וארכיאולוגיות על התנ"ך, שהרי המקרא כלל לא מתיימר לתאר מציאות היסטורית ריאלית."

לדבריו השוואה בין ההיסטוריה המקראית להיסטוריה הריאלית : "אינה במקומה, כיוון שמדובר בשתי מערכות שונות לחלוטין, שאינן מתיימרות כלל להיות מקבילות"

רק תארו לכם שמנתח כירורגי העומד מעליכם כשסכין שלופה בידו מצהיר שאין מקום לערוך השוואה בין איך שגוף האדם בנוי לבין מה שכתוב בספרי הרפואה כיוון שמדובר בשתי מערכות שונות לחלוטין , שאינן מתיימרות כלל להיות מקבילות...

חבר מועצה נוסף – הרב יהודה ברנדס, במאמר הפותח באסופת המאמרים "בין אלוהים לאדם" בעריכתו כותב:

"הזהר פטרנו מן החובה לפרש את הפן הריאלי וההיסטורי של סיפורי המקרא באופן מחייב, ומכך נפתח השער לפרשנות א-היסטורית, העוסקת במשתמע מן הכתובים מבחינה רעיונית מבלי מחויבות להקשרם ההיסטורי{..} האם חוקר הטוען שהתורה הקרויה תורת משה התגבשה במשך הדורות והושלמה רק בתחילת ימי בית שני, הוא אפיקורס בהכרח, או שמא גם הוצאה של פסוקי התורה אודות כתיבתה מפשוטם היא לגיטימית בעולמו של המדרש, וכל עוד הוא מאמין ב"תורה מן השמים", אין להחיל עליו את ההגדרות “אפיקורס" או מבזה התורה?"

אולם לא רק באמתותה של התורה אנו מורשים להטיל ספק, גם הטלת ספק בקיומו של בורא לעולם היא דבר לגיטימי: וכך כותב הרב ד"ר עדו פכטר-  מרבני צהר, במאמר תחת הכותרת הישירה בפשטותה "האם חובה להאמין?":

 "יהודי אינו מחויב להאמין{...}אמונה היא דבר שהאדם מקבל על עצמו מכוח עצמו בלבד. כמובן שאפשר לשכנע אותו בדרכים שונות שכדאי או נכון להאמין, אבל כל זאת אינו נכלל תחת קטגוריות הלכתיות של חובה או מצווה. אגב, על פי עיקרון זה יש להרהר בטיעון המעניין הבא: אם אמונה לא יכולה להיחשב כמצווה שכן היא עומדת בתשתית שלה (אין מֶצווה בלא מְצווה), האם יש בכלל ערך למצוות בלא אמונה בא-לוהים? במאמר שפרסם בעניין זה הרב ד"ר מיכאל אברהם ('בעניין הכשלת חילוני בעבירה', צהר כה, תשס"ו), הוא טען שלא. לדבריו, אין שום עניין הלכתי לגרום לאדם שאינו מאמין בא-לוהים לקיים מצוות, וגם אין שום מניעה הלכתית להכשיל אותו במעשה עבירה. הקטגוריות ההלכתיות של מצווה ועבירה לא חלות עליו. בין כה ובין כה, עולה מכאן שאת האמונה בא-לוהים יש לנתק משיח החובות ביהדות. אדם מאמין כאשר הוא מאמין, ואין מי שיכול לחייב אותו בכך."

וכאן תוהה הילד, האם משגיח כשרות המסתפק בקיומו של אלוהים מחויב להיזהר שלא להכשיל באכילת טריפות את אלו הסומכים עליו, או שמא הוא פטור מכל המצוות?

יש מושג בהלכה של "ספק ספיקא" האומר שגם אם במצב של ספק אחד – אסור, אם יש שתי ספיקות זה מותר, והנה משגיח בצהר המסתפק על מאכל למשל אם הוא בשר וחלב, אז הספק הראשון הוא האם יש כאן בשר וחלב, וגם אם זה בשר וחלב הרי ספק אם בכלל יש אלוקים, וממילא זה מותר...

הרב חיים וידאל המלמד באורות שאול ישיבתו של הרב יובל שרלו - חבר מועצת רבני צהר ומהבולטים שבהם - קורא בבלוג שלו "חיים בריבוע" לחידושה של הלכה גמישה:

"כבר היום יש בעם ישראל מנעד רחב של חיי תורה ומצוות שמתוך רוחניות ואמונה. חרדים ודתיים – לאומיים, ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים וקונסרבטיביים ורפורמיים, מסורתיים ודתלש"ים, חרד"לים ודתלפ"ים (דתיים לפעמים). יותר ויותר אנשים חיים היום על המנעד שבין ה'דתיות' וה'חילוניות' הקוטביים. יותר ויותר אנשים מבקשים ומוצאים או יוצרים, אפשרויות חדשות וצירופים מפתיעים ודינמיים, החומקים מכל הגדרה ותיוג סופיים. יש גם תנועה של שינוי והתחדשות בתוך בית המדרש, גם ב'אגדה' וגם ב'הלכה' והמגמה היא בהחלט, מימוש החובה – הזכות של התורה שבע"פ להתאים את התורה למציאות ההווית, לתובנותיה וערכיה אליהם הבשילה [..]לעניות דעתי (אמנם, כאן לא יועילו לי כל גינוני הענווה ולא יצילוני מביקורת חריפה…) לא מדובר רק על התאמות נקודתיות, חשובות ככל שיהיו, אלא גם על שינוי הרוח הכללית והניגון העמוק של ההלכה, לכיוון של מה שאני קורא: 'הלכה גמישה'. תלכנה המצוות ותצאנה מכלל ציוויים ל'עצות' כפי שלימדונו בעל הסוד (הפילוסופים והמקובלים), תלך הברית עם התורה והמצוות ותצא מכלל 'חתונה קתולית' דוגמטית ונוקשה, לנישואין ישראליים שמעלתם היא דווקא ב'רצוא ושוב' שלהם הכולל אף את אפשרות הפירוד."

תארו לכם דיקן פקולטה לרפואה שבין המרצים שלו נמצא אחד שחושב שיש להגמיש את כללי ההיגיינה לפי רוח הזמן, האם הייתם סומכים עליו ועל תלמידיו?

גם אדם שאיננו מבין דבר וחצי דבר בהלכות כשרות יכול לדעת שעל ארגון השגחה של ארגון שרבניו בעלי דעות כאלה איננו יכול להיחשב כארגון כשרות, כמו שאדם לא יסמוך על רופא המטיל ספק בכל יסודות הרפואה המערבית, או על מהנדס שאיננו מחויב לחוקי הפיזיקה ורואה בכוח המשיכה חוק שהאמונה בו נתונה לבחירתו החופשית של האדם וכמובן שאין זה מן החובה לשכנעו בכך. אינני יודע מה אתכם, אני לבית שהוא בנה, לא אכנס.