אוהד שקלים
אוהד שקליםצילום: יח"צ

"אוף, אין לי כוח", "בסדר, אחר כך", "משעמם לי", "לא בא לי". אלה רק כמה פנינים מתוך הביטויים השגורים ביותר בקרב ילדים ובני נוער לאורך הדורות. שרועים להם בכל מיני פינות בבית, בוהים בחלל או באיזה מסך, ועושים שמיניות באוויר כדי להתחמק ממטלות שגרתיות כמו שטיפת כלים, סידור החדר, או שיעורי בית רחמנא ליצלן. אין לי כוח! 

ולכן מדהימים שבעתיים המחזות שאנו עדים להם זמן קצר לאחר חג הפסח ברחבי השכונה הישראלית הממוצעת. ילדים מכל שכבות האוכלוסייה מזיעים ונאנקים כדי לסחוב קרשים, גזעים וספות מהוהות למרחקים לא קטנים. כמו שיירות של נמלים עמלניות הם גוררים, מנסרים, נשרטים ונאבקים. כי הנה ממשמש ובא יום פקודה: ל"ג בעומר. ופתאום יש כוח! איך זה?

"בקיץ 1986 יצא לארי עם חבריו לחוף בייקר בסן פרנסיסקו, שם הם שרפו יחד דמות אדם בגובה של כמעט 3 מטרים. מאוחר יותר הארווי הסביר את המעשה כאקט ספונטני של ביטוי עצמי רדיקלי. הפסטיבל הפך לכזה לאחר כמה שנים, אז חזרו הארווי וחבריו עם משתתפים נוספים לחוף בייקר. בשנת 1991 עבר הפסטיבל מחוף בייקר למדבר הסלע השחור בנבדה, מכיוון שחוף בייקר לא הכיל את כמות המשתתפים ועיריית סן פרנסיסקו התנגדה להמשך קיומו במקום. כיום מתייחסים המשתתפים לפסטיבל כממשיך הטבעי של פסטיבל וודסטוק, כשההבדל הוא שבאיש הבוער, ההשתתפות וההגעה כרוכים בקשיים שנובעים מהמיקום וממזג האוויר." (ויקיפדיה, הערך "ברנינג מן").

יש משהו עמוק ויסודי בצורך האנושי לביטוי עצמי אותנטי. הרצון להוכיח לעצמנו ולסביבה שאנחנו לא בובות על חוט של אף אחד, לא כבולים לממסד או מערכת, לא כפופים למרות ששולטת בנו. קארל מארקס קרא לזה "פרקסיס", תנועת נגד למנגנונים החברתיים המדכאים שיוצרים ניכור וזרות בין האדם לבין עצמו. בפסח אנחנו מדקלמים את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים", ומסבירים שמצרים הם המייצרים שמהם אנו מנסים להיחלץ בכל פעם מחדש. 33 ימים לאחר הפסח, הילדים מקיימים את המצווה הזאת הלכה למעשה. הם מקדישים את כל מרצם לפרויקט כמעט חסר תוחלת, סיזיפי, פיזי ובעיקר מזיק לבריאות: לאסוף מגוון חומרי בעירה (לרבות ארונות מצופים חומרים רעילים) במשך שבועות, כדי לשרוף אותם באדיקות וברוב טקס. וכן, גם הספה נשרפת בסוף. לא נותר דבר. 

"עבדים אינם חולמים על חירות, אלא להפוך לאדונים". בל"ג בעומר כמו גם במגוון נקודות נוספות במעגל השנה, ילדים וגם מבוגרים מנסים בכל דרך אפשרית לחוות העצמה ותחושת שליטה, והם מוכנים להשקיע בכך המון אנרגיה. הם זקוקים לכך כאוויר לנשימה, ממש כפי שדיירי הבתים מסביב למדורה זקוקים לו בחג המדורות. מתי נכניס את הגזע הזה? מתי נוציא את תפוחי האדמה? מי אחראי על צליית הבשר? מי שומר על ערמת הקרשים שלא תיגנב? איך נמנן את שריפת העצים כך שהמדורה תבער עד הבוקר? העשייה בעשר אצבעות וקבלת ההחלטות המשותפת של בני אותה קבוצת גיל, יוצרים חוויה חזקה מאוד של שליטה ושל שחרור מעול חיצוני. כעת הם אדוני המדורה, שליטי העצים, קיסרי המרשמלו על שיפוד. וזוהי ממלכתם הזמנית מאוד. 

"טקס השרפה נערך במוצאי השבת, לקראת סופו של השבוע בו נערך הפסטיבל. הפסטיבל נמשך שמונה ימים, כאשר הוא מתחיל ביום שני האחרון של אוגוסט ונגמר ביום העבודה האמריקני, שחל ביום שני הראשון של חודש ספטמבר. בימי הפסטיבל האחרונים שורפים חלק מעבודות האמנות שהוצגו בפסטיבל, ובלילה האחרון שורפים את מקדש הפסטיבל". (ויקיפדיה, הערך "ברנינג מן").

ל"ג בעומר, ברנינג מן, אירועי פורים, פעילויות הנוער בחופש הגדול המתקרב – כל אלה מהווים זרקור חזק על כמה אמיתות. בכולנו בוערת שלהבת של נפש עצמאית שמחפשת חמצן שיאפשר לה להתלקח ולהבהב בעוצמה. כולנו חווים אירועים ש"מכבים" אותנו, חוויות מדכאות בעירה שגורמים לנו לחרדה קיומית. לא תמיד אנחנו מצליחים לרתום באופן יזום את עצמנו או את ילדינו לפרויקטים של שחרור העצמי שלנו, לחגיגה טובה של מי שאני. ישנן תנועות נוער, ארגונים ומיזמים התנדבותיים. אבל עדיין מרבית הנוער נשאר בחוץ, ומחפש נואשות דרכים טובות להפוך ל"אדון". ככל שנשכיל לזהות את הצורך האמיתי הזה ולהציע עבורו מענים מגוונים, הילדים שלנו יוכלו להיות יותר אקטיביים, מעורבים, נמרצים – ומשוחררים. 

אוהד שקלים הוא מנהל מוקד חברים מקשיבים – OU ישראל.