דממה מובילה לחיבוק

אהרון הכהן מלמד אותנו לאחר מות בניו מהו צידוק הדין, אבל ייתכן שהוא גם מבין שבאותו הרגע הוא אינו זקוק לדיבור או להסבר. גם אנו בימים אלו התפקיד שלנו כציבור הוא לשתוק ולתת לאנשי המקצוע לעשות את תפקידם לחקר האמת

הרב יוסף צבי רימון , כ' באייר תשפ"א

דממה מובילה לחיבוק-ערוץ 7
הרב צבי רימון
צילום: חזקי ברוך

פרשת השבוע פותחת בהנחיות לבני אהרן, שלא להיטמא למת. "אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו".

משפט דומה לזה כבר הוזכר (בפרשת שמיני) בצורה ישירה לבני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, לאחר מות שני אחיהם נדב ואביהו. "ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו"

באותה שעה, לאחר מות נדב ואביהו, תגובתו של אהרן היא "וידום אהרן", שתיקה. מהי משמעות הדממה, השתיקה? הראשונים מפרשים את השתיקה במובנים שונים, כגון קבלת ניחומים או הימנעות מאבל. יש שהסבירו, שיש בשתיקה זו קבלת דינו של הקב"ה מבלי להבינו. צידוק הדין.

נראה שניתן להוסיף עוד נקודה. ייתכן שהשתיקה מבטאת את העובדה שכעת אהרן אינו זקוק לדיבור ואיננו מעוניין בו. שום הסבר, ויהיה זה ההסבר ההגיוני ביותר, לא יחזיר לו את בניו. שום הסבר לא יסיר ממנו את הצער על מות בניו. אין הוא זקוק להסבר. הוא זקוק כעת לדבר אחר - הוא זקוק לחיבוק.

רש"י כותב שבעקבות שתיקתו קיבל אהרן שכר. קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. בעקבות שתיקתו, דיבר הקב"ה עם אהרון לבדו, ללא אדם אחר - "נתייחד עמו הדיבור". כלומר בעקבות השתיקה נוצרה קרבה ונוצר חיבור. לעתים הדיבור וההסבר, גם אם הוא נכון, איננו מתאים. גם ההסבר הטוב ביותר לא יחזיר את ההרוגים. לא הסבר אנחנו רוצים - אנו רוצים חיזוק, רוצים חיבוק!

במקרה שלנו: בוודאי שצריכים אנשי המקצוע לחקור את הנושא וללמוד לקחים. אולם, התפקיד שלנו כעת הוא לשתוק, לחבק, גם ביננו ובין ה', וגם בתוך עם ישראל. גם בהמשך, צריכים אנשי המקצוע לחקור, אולם, אנשים אחרים צריכים להיזהר שלא לעסוק בהאשמות ללא מידע וללא בדיקה. בזמן זה של ספירת העומר, צריך לשים לב במיוחד ל"ואהבת לרעך כמוך", להוסיף אהבה וחיבור, ולא לשפוט ולבקר ללא מידע וללא ביסוס.

לא מדובר על אסון פרטי. אסון בסדר גודל כזה, הוא אסון של כנסת ישראל. כל אחד מכנסת ישראל אמור לבדוק את עצמו (ולא את האחרים). לתקן בלימוד תורה, במידות ובאהבת ישראל (עיין רמב"ם תחילת הלכות תעניות).

ונקודה חשובה לסיום. יש אנשים הסוברים שהדרך לקדושה עוברת דרך מירון (כמובן, בשילוב עם תורה וחסד). משם ישאבו קדושה, משם יוסיפו רוח הקודש, משם יקבלו ברכה. יש כאלו, החולקים על כך מכל וכל. לדעתם, הקדושה לא תגיע מביקורי קברים, אלא רק מלימוד תורה, מעבודה על המידות, מגמילות חסדים וכדומה. אולם, כולנו צריכים לזכור: לא משנה אם אוהבים את הנסיעות למירון או סולדים מהם, אנשים אלו לא נסעו ונדחקו בשביל לקבל כסף, לא נדחקו בשביל לראות משחק בייסבול. אנשים אלו נדחקו בכדי להתקרב אל הקודש, בכדי להידבק בקדושה.

ננסה גם אנו, לעילוי נשמתם, להתאמץ בכדי להידבק אל הקודש, להתחבר לקדושה, כל אחד לפי דרכו. נתאמץ, נעמול ונעבוד, ובע"ה נתחבר לקדושה, נתחבר באהבה ובאחדות בתוך העם, ונזכה לבשורות טובות לנו ולכל ישראל.

הכותב: הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב ויו"ר סולמות ולאופק