האסון במירון מותיר את חותמו על נפשם של רבים שהיו באירוע, בעלי תפקידים במקום ומבקרים בו, הורים וילדים. על דרכי ההתמודדות עם לחצים נפשיים שמתחילים להתגלות לעיתים רק כעבור כמה ימים, שוחחנו עם ד"ר יוכי סימנטוב, מומחית למצבי חירום ואבדנות במשרד החינוך ויועצת מכללת אפרתה. "כשקבוצה או אדם הולכים לאירוע שמח בציפייה להתרגשות, שמחה, תפילה וקדושה וזה הופך לאסון גדול זה מגביר את הקושי", מדגישה ד"ר סימנטוב את הקושי הכפול והמכופל באירוע מעין זה. "יש מי שכבר כעת מתקשים לישון, להתרכז, רואים תמונות של האירוע, חשים עצבות, לא מכירים את עצמם, יש שבוכים וכו' וזה מאוד מבהיל", היא אומרת ומציינת כי כמי שנושאת תפקיד רשמי הנוגע בעיקר לילדים מגיעות אליה פניות ושאלות העוסקות בהתמודדות של ילדים ובקושי של הורים להתייצב מול ילד המתאר את הקושי העובר עליו. לדבריה, יש להפנים שהתופעות והסימפטומים המבטאים קושי נורמאליים וטבעיים מאוד בתקופה הראשונה שאחרי טרגדיה. "לא צריך להיבהל יותר מדי למרות שזה קשה. אם במהלך השבועיים או החודש הראשונים רואים התמתנות מדי פעם והסימפטומים לא חריפים כמו ביום הראשון, זה טבעי. לפעמים ההתמתנות לא קווית ויש שעות של שיפור או התדרדרות, זה טבעי. יש כאן מרכיב של טראומה או אבל וזה מובן". להתמודדות מסייעים רבים ועליהם אומרת סימנטוב כי "כל הדברים הטובים, כמו אמונה, תפילה, חברים, משפחה שמקשיבה, הבעה רגשית בכתיבה, ציור, מוסיקה וכו', פעילות גופנית, כל אלה מאוד מסייעים. פעילות שקשורה לאירוע מסייעת יותר, כמו דאגה למשפחה אבלה, ארגון תפילה למען הפצועים או סיוע אחר". "בנוסף חשוב לא להיות לבד, לשתף, לא להרגיש אשמים על שנשארנו בחיים למרות שהינו שם. אלו לא החשבונות שלנו", היא אומרת ומציינת כי "מעל שמונים אחוזים מתרפאים ממשבר נפשי והסיכוי לכך גדול". "אם אדם היה בתקופה קשה בתקופה האחרונה והוא במצב רוח קשה או ברצף אירועים קשים הוא עלול להיות פגיע יותר. לא להתבייש לפנות לאיש מקצוע כמו שמי שנפצע מבקש סיוע מאיש מקצוע. אם אדם מרגיש כאב נפשי בלתי נסבל או שהילד שלו נראה לא טוב והוא דואג, אפשר לפנות לאנשי מקצוע ולהתייעץ". פגיעות מיוחדת מגלים מי שחשבו עד כה שהם חזקים וחשים מאוכזבים מתגובתם שלהם לאירוע הקשה. "כשאנשים שחשבו שהם חזקים מאוד נפגעים, הם עלולים שלא לגלות את זה גם לעצמם כשהם נפגעים, ובוודאי לא לאחרים, ואז הכול נתקע ויכול להביא עד לסכנה של ממש. אדם חסון נפשית הוא לא אדם שלא נפגע, אלא מי שכשהוא חש קושי יודע לקום ולקבל את העזרה הנכונה ואז הוא מחלים הרבה יותר מהר". עוד מתייחסת סימנטוב לתרומתה של האמונה בשיקום ובהתמודדות: "חשוב לתת מקום לשאלות, לא להיבהל ולא למהר לתת תשובות מוחלטות. לזכור שבספר איוב מופיעות שאלות קשות והתנ"ך לא הסתיר אותן ולא התעלם מנוכחותן. דווקא רעיו של איוב, שבקרו אותו, זכו לביקורת. איוב נותר ללא שאלות לאחר ההתגלות של הקב"ה. זה הדבר שהכריע". על התמודדות עם שאלות אמוניות מול כיתת ילדים אומרת סימנטוב: "אפשר תמיד להחזיר שאלה לכיתה: מי התמודד עם שאלות כאלה? מה עזר לו? אילו תשובות מצא לעצמו? לאיזו עזרה אתם מצפים מאתנו המחנכים/ הרמי"ים? שיח כזה לוקח למקום של שותפות בקושי ולא להתנצחות, מה שמביא בדרך כלל לרגיעה, כי רוב התלמידים מאמינים, גם אם לרגעים נוצר להם קושי". ובנוסף יש אפשרות למורה ומחנך לשתף את התלמידים עם תקופה קשה שעברה עליו והלבטים והשאלות שעלו אצלו עצמו ועוררו שאלות של בירור ואמונה.