לתת מקום – ולא רק במירון

נלמד מאירוע קשה זה את סוד נתינת המקום: לשמור על המקום הראוי לי תוך נתינת מקום מרבי לזולתי ככל שניתן ומתאפשר – הן במרחב הגיאוגרפי, הן במרחב הדעות ובעיקר – בלבב פנימה

הרב עזריאל אריאל , כ"ג באייר תשפ"א

לתת מקום – ולא רק במירון-ערוץ 7
מדליקים נרות לזכר 45 הנספים באסון במירון
צילום: David Cohen/Flash90

ברצוני להתמקד בהיבט אחד של האסון הכבד שאירע במירון.

"צר לי המקום"

האירוע קרה בשל צפיפות. צפיפות היא חוסר מקום. רש"י, בפירושו למסכת יומא (כא, א ד"ה צפופים) מסביר מהי "צפיפות", ואומר:

"לשון 'צף', מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה, אף רגליו ניטלים מעל הארץ".

אילו היה שם מספיק מקום לכל הנוכחים שם, לא היה מתרחש האסון. אילו היה כל אחד מהבאים מצליח לפנות מקום לשני – להימנע מלהיכנס כשאין די מקום, או אף לצאת בזמן המתאים כדי לאפשר לאחרים להיכנס – לא הייתה שם צפיפות כה מסוכנת. כדי למנוע סכנה, נדרש כל אחד לתת מקום לחבירו.

     זה היה גם חטאם של תלמידי ר' עקיבא. "מקום" אינו רק מרחב פיסי. "מקום" הוא גם בנפש. לתת מקום לזולת, פירושו של דבר להכיר בקיום שלו, בצרכים שלו, ברגשות שלו, בעמדות שלו – גם כאשר הם עומדים בניגוד לקיום שלך, לצרכים שלך, לרגשות שלך או לעמדות שלך. משמעות הדבר איננה לבטל את עצמך עד שתרגיש ש"אין לך מקום". "לתת מקום" פירושו הוא שגם אם אתה עומד על שלך, אתה מכיר גם בזולתך. אולי תתן לו מקום מועט, אבל לא תבטל אותו – את קיומו, רגשותיו, צרכיו ועמדותיו – מכול וכול. חטאם של תלמידי ר' עקיבא היה בכך שכאשר הייתה מחלוקת ביניהם, לא נתנו מקום לעמדתו של הזולת.

     ניתן לראות באירוע הזה היבטים נוספים של נתינת מקום. עד כמה מוכנים עסקני מירון לתת מקום למדינה, למוסדותיה ולהנחיותיה? עד כמה מוכנים הם לתת מקום אלה לאלה – במרחב או בזמן, כדי שלכל הקבוצות בעם יהיה מקום משלהן בהילולה? עד כמה מוכנה המדינה להרחיק לכת כדי לתת לכל חסידות ועדה את המקום שלה על פי ייחודה?

     על כך נאמר בפרקי אבות:

אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר; שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום.

ישנן גישות שונות מן הקצה אל הקצה ביחס לעלייה למירון בל"ג בעומר. גם מי שיש לו דעה אחת, שלא יבוז לעמדתו של מי שחושב אחרת. יש גם דרכים שונות כיצד להתייחס לסכנות הקיימות בדוחק הרב השורר שם. אין להרחיק שום עמדה לחלוטין. גם העמדה הרואה בצפיפות סוג של "מסירות נפש" [כמובן, שלא כפשוטן של המילים] הכרחית כדי ליצור חוויה עמוקה ומתדלקת של קדושה, וגם העמדה המתריעה על הסכנות הכרוכות בכך – שתיהן יש להן מקום, וכל הכרעה צריכה להביא בחשבון את שתיהן.

מקומה של רחל

בשיא השיאים של נתינת המקום עומדת רחל אמנו. היא הייתה אמורה להיות אשתו היחידה של יעקב אבינו, ולתפוס את מלוא המקום – הן במרחב המשפחתי והן בלבו של יעקב, כרעייתו ואם ילדיו. כדי למנוע את ביזיונה של אחותה, מסרה לה את הסימנים ופינתה לה מקום בביתו ובלבו של יעקב. אבל ככל שילדה לא יותר ילדים ויעקב אהב אותה יותר ויותר, חשה רחל כי היא נדחקת ממקומה. בתפקיד האם תפסה לאה את מלוא המקום, וגם בלבו של יעקב תפסה יותר ויותר מקום. רחל לא יכלה לסבול זאת, "ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". מי שמרגיש שאין לו מקום, מרגיש שאין לו קיום, והוא חשוב כמת. תגובתה של רחל לנזיפתו של יעקב הייתה ללכת עוד יותר באותו כיוון. אם המבחן שלה עד היום היה לתת מקום רק לאחותה, עכשיו תתן מקום גם לשפחתה (עפ"י כלי יקר).

     המעשה הנאצל של רחל נזקף לזכותו של העם כולו עם חורבן בית המקדש. במדרש איכה (פתיחתא, סי' כד) מסופר שכל האבות והאימהות באו לבקש רחמים על ישראל, ולא נענו, עד שבאה רחל. והיא אמרה לקב"ה: אני נתתי מקום לאחותי בביתי, למרות שהייתה אישיות ממשית ובכך באמת דחקה אותי ממקומי, מדוע אתה לא מוכן "לתת מקום" לפסלי עבודה זרה שאין בהם כל ממשות ואינם דוחקים אותך באמת ממקומך כמלך העולם? מול הטיעון הזה הודיע הקב"ה ואמר:

"בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".

"ברוך המקום, ברוך הוא"

את סוד נתינת המקום אנו לומדים מן הקב"ה עצמו. הרי הוא נקרא בשם "המקום ברוך הוא". ומדוע? "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (ספר יצירה). הקב"ה – מלוא כל הארץ כבודו", והוא פינה מקום לקיומו של העולם ונתן מקום לתודעתו הפרטית של האדם – כמי שיש לו קיום, עמדות, רגשות וצרכים משלו, גם כאשר אינם עולים בקנה אחד עם רצון בוראו. מושג זה נקרא בלשונם של חכמי הסוד: "הצמצום". ממנו ילמד כל אדם לצמצם את עצמו במידה המתאימה כדי לתת מקום גם לזולתו.

     במיוחד בל"ג בעומר, יום חגה של תורת הסוד, על כל אדם ללמוד את 'סוד הצמצום' מן הקב"ה. קבלת עול מלכות שמים היא צמצום אישי, בו האדם נותן מקום לקב"ה בעולמו הפרטי. אולם אז מתרחש פלא. ככל שהאדם נותן יותר מקום לאור הא-להי להאיר בתוכו, כך אורו האישי והפרטי מתעצם והולך. כבודו של הקב"ה ממלא את כל הארץ מבלי לקחת ממנה את מקומה, כשם שאור השמש עובר בתוך הזכוכית וממלא את כל הנפח שלה מבלי לגרוע דבר מן המקום שהיא תופסת (רס"ג, אמו"ד, סוף מאמר ב).

     וכך גם ביחס לזולת. "איזהו מכובד? – המכבד את הבריות". פעמים, שככל שאתה נותן יותר מקום לזולתך, כך אתה מוצא שיש לך יותר מקום. בסופו של דבר, דווקא רחל, שוויתרה לאחותה ולשפחתה על חלק גדול ממקומה כאם וכרעיה, היא זאת שזכתה למקום מיוחד במינו בתודעת האומה לדורותיה כ"רחל אמנו", אשר בזכותה יתקבצו הגלויות וישובו בנים לגבולם (ירמיהו פרק לא).

מקומו של המגדף

סוגיא רגישה זו – של נתינת מקום – עולה בעוצמה גם בסופה של פרשת השבוע (ויקרא כד, י). סיפור המגדף היה בשל בעיית מקום:

וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי.

התורה בוחרת לציין כי "בן הישראלית" יוצא ממקום כלשהו, והמריבה בינו לבין "איש הישראלי" מתרחשת במקום כלשהו. חז"ל לומדים מכאן שהם רבו על מקומו של בן הישראלית במחנה דן. ידידי הרב יובל שרלו עמד על כך שהדין היה אם "איש הישראלי", מפני שבאמת אותו "בן איש מצרי" לא היה אמור לקבל מקום במחנה ישראל, בו כל אחד מקבל מקום "למשפחותם לבית אבותם דווקא". אבל גם אם אתה צודק, וגם אם לא ניתן לתת לאותו אדם מקום פיסי במחנה דן, עדיין נדרש לתת לו מקום – לרגשותיו, לצרכיו. אילו היו בני שבט דן משוחחים אתו באופן הנותן מקום לאותם היבטים שאפשר היה לתת להם מקום, ייתכן שלא היה פורץ ריב כה טעון שהביא לכלל גידוף המחלל שם שמים ברבים.

נותנים מקום

נלמד מאירוע קשה זה את סוד נתינת המקום: לשמור על המקום הראוי לי תוך נתינת מקום מרבי לזולתי ככל שניתן ומתאפשר – הן במרחב הגיאוגרפי, הן במרחב הדעות ובעיקר – בלבב פנימה.

 

הכותב הוא רב היישוב עטרת וראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית, ניצן.