עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

בפסח חגגתי עם הבת הצעירה שלי את סיום לימוד ספר שופטים. ביקשתי ממנה שתספר על דמות שהותירה עליה רושם. הקטנה לא היססה ובחרה ביעל, אשת חבר הקיני. כשהיא שמעה לראשונה איך היתלה יעל בסיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, והגישה לו חלב במקום מים, היא חייכה חיוך גדול. כשהסברתי שיעל ניגשה בשקט והרגה אותו, עיניה נפתחו בפליאה. כשסיפרתי שיעל הזמינה פנימה אל האוהל את ברק בן אבינועם, ואמרה לו ששם נמצא האיש שהוא מחפש, הילדה צהלה משמחה. יעל הגיבורה נחרתה בזיכרונה. אני לא יודעת אילו עוד שופטים או מנהיגים היא תזכור מהספר, אבל דבר אחד נוסף היא תיקח איתה משם. את המעגל הבלתי נגמר של חטא־שעבוד־גאולה. פזמון חוזר שקשה לשכוח.

ספר שופטים גדוש בצרות של עם ישראל. בסוף תמיד יקום מושיע שינהיג את העם ויוביל אותו אל הניצחון הזמני, שיספיק לכמה עשרות שנים. אבל אז, ובכן, שוב תתעורר המצוקה הבאה. הגויים המשעבדים מתחלפים, כך גם הדרך, אבל הרציונל לא משתנה. שמואל ותלמידיו, שכתבו את ספר שופטים, לא השאירו אותנו לתהות למה התרגשו ובאו האסונות על עם ישראל. הם מתארים עם שמחליק במדרון שוב ושוב. הגורל של עם ישראל, לטוב ולרע, תלוי במעשיו.

ששת הימים גרסת הנביאים

אם היינו נכנסים לרגע למנהרת הזמן ולוקחים איתנו לימי השופטים מיקרופונים, מצלמות ואולפן טלוויזיה, הדיווחים על הכיבושים והמלחמות היו נראים אחרת. לכל שעבוד של מדיין או של מואב היה הסבר רציונלי. חולשה צבאית מקומית של השבט המגן על הגבול, מלך נחוש במיוחד חמוש ברכבי ברזל שלא ייספרו מרוב או הסכם שיתוף פעולה צבאי בין עמי הסביבה לתקוף את ישראל. גם לכל ניצחון של עם ישראל היו הסברים מלומדים. הפרשן הצבאי התורן היה מסביר שמחנה האויב היה עייף מדי או מסנוור מהשמש שזרחה. גיאולוג שהיה מגיע להתארח באולפן היה מסביר מדוע מפולת הסלעים התרחשה בדיוק כשהאויב עבר במקום. לכל מהלך היו הסברים טקטיים מקומיים או גיאופוליטיים מנומקים.

באותה מידה אני משוכנעת שאם היינו מביאים את מלחמת ששת הימים, שאת ניצחונותיה נחגוג השבוע, לרנטגן של שמואל הנביא ותלמידיו, היה להם הרבה מה לכתוב. הספרים שלהם 'ששת הימים א'' ו'ששת הימים ב'' לא היו חוזרים כהוא זה על ספרי המחקר שנכתבו בעקבות המלחמה. נכון שגם הם היו מתעדים את מבצע מוקד המוצלח שבו חוסלו חילות האוויר של צבאות ערב על הקרקע, וגם הם היו מתארים את הפריצה להר הבית, אבל הכתיבה הרוחנית שלהם הייתה מגלה לנו גם במה זכינו, מה עשה עם ישראל כדי לקבל את המתנות הגדולות האלה. הם היו מרחיבים על נדיבותה של ההשגחה בחזרתנו לשומרון וליהודה, לעזה, לרמת הגולן ולסיני. הספרים היו מתארים את הקרבות בעין קצת אחרת. אולי אפילו היו מונים סיבות שאנחנו עוד לא מכירים לנסיגה.

לדברים הטובים והרעים שמתרגשים עלינו כעם יש סיבות רגילות, שגרתיות, שאפשר לנתח ולהסביר ולהכניס לגרפים. אבל יש להם תמיד גם טעם וסיבה נעלה יותר, רוחנית. כך בדברים הטובים שמתרחשים לעם שלנו (מישהו אמר הראשונים לצאת מהקורונה?) וכך גם בדברים הרעים.

השבוע נכתב בלי סוף על החקירה שצריכה להתקיים בעקבות האסון במירון. הדיונים עסקו בשאלה האם צריך להסתפק בחקירת מח"ש או להקים ועדה חקירה ממלכתית והאם יש מקום למבקר המדינה לשוב ולדון בנושא. יהא אשר יהא, אין ספק שהאסון הנורא צריך להיחקר. דמם של ההרוגים נמצא על הרבה מאוד ידיים, ובעליהן צריכים לתת דין וחשבון. כן, כבר עכשיו ברור שפוליטיקה פנימית, רשלנות וטעויות על גבי טעויות בשוגג או במזיד לא חסרו כאן. אבל שאלת האחריות, כך נראה לי, לא יכולה להיגמר כאן.

העבר הוא רק צד אחד בסיפור. אליו מתווספת שאלת העתיד: מה עושים באירועים הצפופים הבאים? חייבים לחשוב איך מונעים אסונות באירועים כאלה. החל מריקוד הדגלים המסורתי והמרגש שיתקיים השבוע ובו יעברו אלפי בני נוער בסמטאות צרות בדרך אל הכותל, המשך בתפילת ותיקין בשבועות בכותל, גם היא התרחשות מרהיבה שטומנת בחובה סכנה, מעמד הסליחות בערב יום כיפור באותו מקום ועוד. על כל אלה צריך לדבר, את הטיפול בהם צריך לדחוף ולא להרפות, אבל כל אלה שייכים למקבלי ההחלטות, למחזיקים בהגה, למארגנים ולשוטרים בשטח.

לשמוע את הקול הקורא

ואחרי העבר וההווה והשאלות הרציונליות, אני חושבת שצריך לתת את הדעת גם על הראייה שמעבר לכל אלה. כעם שיודע שהניסים שלו וגם האסונות שמתרגשים עליו אינם רק פרי של נסיבות רציונליות, כולנו מתבקשים לקחת אחריות. גם אם לא היינו שם, גם אם ל"ג בעומר בכלל לא החג שלנו, גם אם לא הכרנו אף אחד. זה העם שלנו, והאסון הוא לאומי, וכולנו רקמה אנושית אחת באמת ולא כי זו שורה משיר.

היום אין לנו נביאים שישמעו את קול ה' ויתווכו לנו את המציאות. אבל גם אם אנחנו לא יכולים לפענח את הקול שקורא לנו, אנחנו יודעים שיש קול שקורא, ובעקבותיו כדאי להביט פנימה, כל אחד לעצמו, ולראות לאן האסון הזה מזיז אותו. מה הוא יכול להוסיף, לבנות ולתקן. השבוע ראינו גילויים מופלאים של עזרה הדדית לנפגעי מירון, מכל המגזרים ובלי חשבון. אולי מכאן מתחילים, והלוואי שנדע להמשיך.

לתגובות: [email protected]