רבות נכתב על ירושלים בהיבטיה הרוחניים ובהיבטיה הלאומיים. פחות נכתב עליה כעירו של העם היבוסי. לא אל אדמת טרשים בא דוד כי אם אל "עיר היבוסי" – מצאצאיו של כנען, היושב בה מקדמת דנא. דוד בא אל "עיר יבוס", והפך אותה לבירתה הנצחית של ממלכת ישראל. עובדה זו מזמנת שאלות מכבשונו של עולם: על הזכות לדחות את היבוסי "יושב הארץ", ובאופן רחב יותר – על מוסריות הכיבוש. במשך דורות רבים לא העסיקו אותנו שאלות מסוג זה, עת סעדנו על שולחנם של זרים והיינו רחוקים מעמדת הריבון, החזק והשולט. עם שובנו אל חיים לאומיים, חוזרות השאלות וצפות, מבקשות לעלות על "שולחנם של מלכים", להתמודדות כנה ועמוקה גם יחד. במאמר זה נתמודד עם שאלות אלו באמצעות מדרש חז"ל העוסק בכניסת דוד לירושלים ובהחלת הריבונות בה. מדרש זה מתמודד עם שאלות מן המרחב המוסרי ומתווה דרך לפתרונן. חרות על הצלמים "אברהם כרת ברית עם עמי הארץ... אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב, לאחוזת קבר עולם. – וכי יבוסים היו והלא חתיים היו? אלא עיר יבוס נקרא יבוסים. ולא קבלו האנשים עליהם. התחיל כורע ומשתחוה אליהם, שנאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" (בראשית כג, יב). אמרו: אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן" (שם טז). מה עשו אנשי יבוס? עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם. וכשבאו ישראל, רץ [ישראל] להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם, שנאמר ואת היבוסי יושבי ירושלם לא הורישו בני ישראל (יהושע טו, סג; שופטים א, כה). וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְדָוִד [לֵאמֹר] לֹא תָבוֹא הֵנָּה" וכו' (שמואל ב ה, ו). והיו ישראל כחול הים! אלא בכח השבועה וברית אברהם. ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה" וכו' (שם ט). ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי, עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, "כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (שם ו)... אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו, רגל להם ולא יהלכו. שנאמר: "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד" (שם ח), שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה... אמר דוד לאנשיו: כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה "וַיְהִי לְרֹאשׁ" (דברי הימים א יא, ו), ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם" (פרקי דרבי אליעזר, מהדורת היגר, פרק לה). המדרש מתאר את אברהם הבא לקנות אחוזת קבר לשרה, ואת היבוסים כמי שמסרבים למכרה לו. כינויים כיבוסים על אף העובדה שמדובר בחתים, מושתת על העובדה שבטענתם מייצגים החתים את עמדת היבוסים. אלו נעתרים למכירה בתנאי שאברהם יתחייב בברית ובשבועה – "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". אברהם נשבע, והיבוסים כותבים על צלמים, פסלי אבן קבועים לדורות, את שבועתו. במשך דורות רבים לא נכנסו ישראל אל עיר יבוס מפני ברית אברהם. "וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו". בתחילת דרכו כמלך, ביקש דוד לכבוש את העיר, אולם "חזר לאחוריו", והסתפק בשבירת הצלמים על ידי יואב, בלכידת מצודת ציון ובישיבה חלקית בעיר. למעשה עברה עיר יבוס לריבונות מלאה של ישראל בערוב ימי דוד, עם קניית הגורן מארונה היבוסי: "ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם". השאלה המעסיקה את המדרש היא: מהי הסיבה שגרמה לבני חת לנסות למנוע מאברהם את רכישת אחוזת קברה של שרה? בתשובתו מזהה המדרש זרמים תת קרקעיים בנפשם של בני חת. הם רואים באברהם "נשיא א־לוהים" מורם מעם, והפחד אוחז בנפשם – פחד שאינו בהכרח מודע. איש זה עשוי ביום מן הימים להגשים את ייעודו בארץ, ומה יהא עלינו? האם בתתנו לו אחיזה בארץ איננו כורים לעצמנו קבר? המדרש מייחס ליבוסים שליחות היסטורית כמי שמשמשים פה לאומות העולם, יושבות הארץ בעתיד. דאגתם - שמא ביום שבו יגשים זרעו של אברהם את ייעודו בארץ, יידחו בני יבוס ממנה. כדי למנוע זאת, הם תובעים ממנו להישבע שלא יירשו ישראל את עיר יבוס אלא ברצונם; לא יבואו אליה בכוח, כי אם בתיאום ובהסכמה. מצדו, אברהם רואה את עצמו כ"אב המון גויים", בו עשויים להתברך כל משפחות האדמה. לצד זאת - אל בני חת הוא מתייחס כאל "עם הארץ", מכיר במעמדם ביחס אליה, ובהתאם הוא מקבל את התנאי מרצון. נראה שהסכמתו לכונן את עיר המלכות בהסכמת אומות העולם היושבות בה, מקפלת בתוכה תובנה עמוקה: בניית ממלכת ישראל היא אומנם סיפור לאומי, אבל בעומקה היא סיפור של האנושות כולה, מטרה אוניברסלית שכל הנבראים בצלם א־לוהים ראויים להשתתף בה. אילו היה בא אל ירושלים ללא רשותם, המשמעות הייתה שכל מה שמתחולל בה לא קשור אליהם, שהרי הם נדחו ממנה. דוד מבקש את רשות העם היבוסי, ובכך הוא מזמין אותם להיות חלק מן התהליכים העומדים להתרחש בעיר. "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם" נשבע אברהם, ובכך העניק מקום לבני יבוס, כמייצגים את עמי תבל, להשתתף בסיפור הגדול שעשוי להתרחש בעיר זו. לשבור את הכלים הקטנים כאמור, חרתו היבוסים את השבועה על צלמיהם: "עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם". עבודה זרה בדמות הצלמים עליהם נכתבה השבועה, מגלמת ראייה קטנה וחלקית של המציאות, כלים קטנים שאין בכוחם להכיל את המשמעות הגדולה של השבועה. וכשביקש דוד לבוא אל העיר, העמידו היבוסים את הצלמים עליהם נכתבה השבועה, וחסמו בכך את דוד מלבוא לירושלים. אכן אברהם התחייב שזרעו לא ייכנס אל עיר יבוס אלא בהסכמתם, אך ההיגיון הפנימי של ההתחייבות היה מחויבותה של ממלכת ישראל אל האנושות כולה, בה כלולים גם היבוסים, שיכלו להישאר בירושלים באותה עת כגרי תושב. תרגומה של השבועה לזכויות פרטיות של היבוסים על העיר נדחה. "שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה", ובהקשר שלנו – דחה את בחירת היבוסים להמשיך ולהתנהל בחזונותיהם הקטנים, תחת האופק הרוחני הלאומי והאוניברסלי שמציב דוד אל העיר. אין כאן המקום להאריך על תפקידו של יואב באירוע זה, אולם זאת יש לומר: מנקודת מבטו של המדרש, שבירת הצלמים היא התנערות מן הפרשנות הלא רלוונטית של היבוסים ביחס לשבועה. יואב שובר את הצלמים, ובכך מסיר את הכלים הקטנים, ומאפשר נוכחות ישראלית בעיר לצידה של הנוכחות היבוסית. יחד עם זאת, באותה העת מוגדר דוד במדרש כמי שעדיין לא התיישב בירושלים, והוא ממתין. רק עם הסכמת ארונה ומכירת הגורן לדוד במכר מלא, מקבלת ישיבתו את משמעותה הרחבה – כניסה לירושלים ברשות, אל עיר שעשויה לשמש כמרכז רוחני לאנושות כולה. הרב שמעון קליין מלמד בישיבת בית אל ובמכללת הרצוג. המאמר המלא יתפרסם באתר 'ישיבה' לקראת יום ירושלים *** מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com (המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)