"אנחנו יכולים וצריכים להיות אלה שאחראים על השבת יהודים ליהדותם. אני שואף לכך שכל מי שרוצה להיות מחובר לירושלים, נמצא אותו ונחבר אותו. גם המשאבים הכספיים של מדינת ישראל צריכים להיות מכוונים לפעולה בקרב יהדות התפוצות", כך אומר מזכ"ל בני עקיבא העולמית רועי אביקסיס, ומנמק את דבריו: "ברמה הכי פשוטה, מדובר כאן על ערבות הדדית. הנתונים מדברים על כשישים אחוזי התבוללות בקרב יהודי צפון אמריקה. שש מכל עשר חתונות שייערכו בקרב היהודים שם בשנה הקרובה, יהיו בין יהודייה ללא יהודי או להפך. אנחנו מאבדים שישים אחוז מעם ישראל. איך אני, כבן לעם היהודי ואזרח ישראל, יכול לשבת בשקט ולהגיד 'וואלה לא אכפת לי'?! אנחנו יושבים פה, שמחים שיש לנו צבא וחברה וכלכלה חזקה, ועדיין מחצית מהעם היהודי יושב שם. יש לנו אחריות, אנחנו לא יכולים להתעלם מזה".
לא חוששים לדבר על עלייה
אביקסיס עורך לנו היכרות עם התנועה שבראשה הוא עומד. תנועה שפועלת מנמל התעופה בן־גוריון והחוצה, כלשונו. "זו התנועה הציונית הגדולה, המשפיעה והפרושׂה ביותר בעולם". לבני עקיבא העולמית יש היום 110 סניפים, 120 שליחים ו־60 בנות שירות לאומי שעובדות יחד עם השליחים. ראשית עוסקת התנועה באיתור השליחים ובמיון וליווי שלהם. "השליח הוא מר ישראל בקהילה. העיסוק הוא הרבה מעבר להפעלת בני הנוער. השליח מארגן את יום הזיכרון לשואה ואת יום ירושלים בקהילה, הוא הרבה פעמים חזן מספר 2. השליחות נוגעת לכל שדרות הציבור". שדה נוסף שבו עוסקת התנועה הוא תחום התוכניות החינוכיות. אלה מתחילות במחנות ובסמינרים בין־יבשתיים, ושיאן בשנת הכשרה בארץ. התנועה מציעה לחניכים שני סוגים של שנת הכשרה: שנת ישיבה או מדרשה למיטיבי שֶבֶת ואוהבי תורה, ושנה של חוויות יהודיות־ישראליות לאלה שבית המדרש פחות מדבר אליהם.
"זו שנה מכוננת בזהות של החניכים הבוגרים. הם מגיעים לכאן בתווך שבין התיכון ללימודים האקדמיים ומתלבטים בשאלות כמו היחס למדינת ישראל, האם הם רוצים לעלות לארץ, מה תהיה המעורבות שלהם בקהילה בחו"ל ואיזה בית הם רוצים לבנות. אנחנו משתדלים לתת להם כלים להחלטות, וגם להשפיע", אומר אביקסיס. האשכול השלישי שבו עוסקת התנועה הוא החינוך: פיתוח תוכניות הדרכה, יוזמות ופעילויות. "יצרנו את 'צוות החלומות' שמורכב מבוגרים שעלו לארץ והגשימו. הקמנו מאגר של 30 בוגרים כאלה, ואנחנו שולחים צוותים - מישהי ממקסיקו, מישהו אמריקני ומישהו מדרום אפריקה - לשבוע סמינר בהולנד. הם מביאים לסניפים בהולנד הן תכנים של הדרכה והן את העושר של נקודות המבט. עד הקורונה עשינו עשרות סיבובים כאלה בסניפים".
אחד היעדים המרכזיים של בני עקיבא העולמית הוא עידוד עלייה, והשליחים אינם מסתירים אותו מהקהילות. "אנחנו אומרים את זה בפה מלא ובקול גדול. אנחנו מאמינים בזה".
הקהילות לא כועסות? אתה פועל איתן ובתוכן, אבל במובן מסוים חותר תחת קיומן.
"הכעס הזה קיים בקהילות קטנות, אולי קטנטנות. לפעמים אני מגיע למקום כזה ונשיא הקהילה אומר לי 'אתה קוטף לי את הכוכבים הכי גדולים'". אך אביקסיס אינו מתרגש, ומציע פתרון: "אם יש מעגל פעילות חי, אפשר שכל מי שרוצה בכך יעלה ארצה, ובמקביל הקהילה לא תקטן. זה קורה היום בקהילת ריו דה ז'נרו בברזיל. בקהילה מתקיימות גם פעילות ענפה וגם עלייה רבה. שליש מבני הנוער של הקהילה עולה מיד אחרי התיכון, אבל השליחים עוסקים בהרחבת השורות ובהכנסת דם חדש לתוך הסניף. הם לא רק מביטים על המשפחות הציוניות־דתיות שהן גם ככה חלק מהקהילה, אלא מחפשים לקרב משפחות חדשות, לחזק ולהעלות אותן. כשיש כזאת תנועה, אתה כל הזמן משדר עלייה אבל גם מגדיל את השורות".
ובכל זאת, אביקסיס מרכך מעט את ההצהרה הראשונית שלו בנוגע לשיח על עלייה: "ההנחיה היא שבכל מקום שבו אתה נמצא תדבר על הנושא בטונים ובמילים שמתאימות לכך. לפעמים יש רגישויות וצריך לתת על זה את הדעת".
תחת האיום המוסלמי
אביקסיס (45) נשוי ליעל ואב לחמישה. הוא עורך דין בהכשרתו, אך עוסק בתחום יהדות התפוצות כבר למעלה משני עשורים. במשך ארבע שנים וחצי היה סמזכ"ל בני עקיבא העולמית, ובשש השנים האחרונות הוא המזכיר הכללי שלה. בקרוב הוא עומד להיפרד מהתנועה. כשאביקסיס מדבר על שליחים, הוא לא עושה את זה רק מכיסא המנהל, אלא גם כמי שהיה שם בשטח. בשנת תשס"ג יצאו אביקסיס ומשפחתו לשליחות במאלמו שבשוודיה. הוא היה אחראי מטעם בני עקיבא העולמית והסוכנות על מדינות סקנדינביה: דנמרק, שוודיה, נורווגיה ופינלנד. "ידענו שמי שמחובר ליהדות לא יישאר במקומות האלה, הוא יעזוב את המדינה. אנחנו עבדנו על זה שמי שתופס מטוס בקופנהגן, לא יתפוס אותו לאנגליה או לארה"ב, אלא לישראל.
"כשהגענו למקום, ההגירה המוסלמית למדינה הייתה בתאוצה מטורפת. כבר בשנה הראשונה לשהותנו שם, השם הכי נפוץ בבתי היולדות במאלמו היה מוחמד. קצת יותר משליש מהאוכלוסייה הייתה ערבית". כמה שנים אחר כך כבתה במקום אש השליחות. זה קרה משני טעמים. האחד - לחץ מוסלמי על שוודיה בכלל ועל הקהילה היהודית בפרט, מה שגרם להנהלת התנועה לחשוש לביטחונם של השליחים. הטעם השני היו הקהילות עצמן. "בני עקיבא השקיעה שם המון. היו שם עשרה שליחים, שלא תפקדו כשליחים רגילים אלא הרבה מעבר לכך. היא הייתה הבלנית, הוא המורה לבר־מצווה וסגן הרב". הקהילה שנותרה מאחור הייתה קטנה, וחלקה הגדול מתבולל. המאמץ הרב עבור קבוצה קטנה כל כך, כבר פחות התאים.
ואולם לאחרונה חזר הסניף לפעול. "מי שמכהנים שם היום כראשי הקהילה אלה אנשים בשנות השלושים שלהם, כאלה שלפני 15 שנה, בזמן שאנחנו היינו שם בשליחות, היו חברים בסניפים ויצאו למחנות של בני עקיבא. למשל נשיא הקהילה בשטוקהולם ונשיאת הקהילה במאלמו. הם אמרו, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחוו את החוויות שהיו לנו. אז חזרנו לפעילות. יש שם שליחים שעושים עבודת קודש. קשה להם, אבל הם מצליחים". והמצב עם המוסלמים? לא ממש נרגע. "במקומות האלה אנחנו שותפים עם המוסדות הלאומיים בשליחות, כך שיש לנו כל הכיסוי הביטחוני שאפשר לקבל, ובנוסף השליחים מתנהלים בהרבה זהירות".
כשאני מבקשת מאביקסיס להצביע על האתגר המרכזי העומד היום בפני התנועה שלו, הוא מדבר על הגעה לאוכלוסיות יהודיות שעדיין לא נחשפו לאידיאולוגיה הציונית־דתית. לדבריו, הקהילות האלה הולכות ונעלמות בגלל התבוללות וחוסר קשר ללב פועם של קהילה. "לפני ארבע שנים הייתי בכנס בוגרי בני עקיבא ארגנטינה בישראל. היו שם 500 משתתפים, כאלה שעלו לפני חצי שנה וכאלה שעלו לפני יובל. חגגנו את העלייה, אבל אז שאלתי אותם, 'אתם יודעים כמה חניכים מגיעים לסניף באונסה שבבואנוס איירס? עשרים. לאן נעלמו כולם? הרי הסניף היה הרבה יותר גדול. נכון, חברי הסניף עלו לארץ ובית הספר הציוני־דתי כמעט נסגר, אבל לא נגמרו כל היהודים במקום. רחוק מזה. בארגנטינה חיים 200,000 יהודים. אז איפה כולם? או שהם התחרדו או שהם מתבוללים'".
הפתרון היה מחוץ לקופסה, כלומר מחוץ לשכונת המגורים הטבעית של הקהילה. "בני עקיבא שינתה את המיקום הגיאוגרפי שלה ועברה למקום שבו נמצאים הרבה יהודים רחוקים מיהדות ומציונות. שם היא התחילה מההתחלה: שבת, ראש השנה, ואז מדינת ישראל. היא הצמיחה קהילה מאפס. היום מגיעים בכל שבוע 150 חניכים לפעילות בסניף. אנחנו חייבים לפעול ככה ברחבי העולם היהודי שמתרחק. יש כאלה באירופה, דרום אמריקה ודרום אפריקה".
מאחורי המושג "מתרחק" עומדים גם נישואי תערובת. מה אתם עושים עם בני נוער שהם אינם יהודים על פי ההלכה?
"זה באמת אתגר. אנחנו הרבה פעמים מתלבטים בסוגיה של גבולות הגזרה שלנו. אנחנו מתייעצים בעניין הזה עם הרב דרוקמן, שיש לו גישה מאוד מכילה. הוא אומר שלקרב רחוקים, להחזיר אותם לכור מחצבתם, זו מצווה חשובה. לא מדובר על מי שרחוק כבר עשרה דורות, אלא על מי שאבא שלו יהודי למשל. להכניס אותו פנימה ואחר כך להציע תהליך גיור, זו חובה ממש".
כשחוצניק יוצא למד"ס
כשהוא מתבקש למנות את שני ההישגים הבולטים שלו בתקופתו כמזכ"ל, אביקסיס עונה קודם כול בסיפור. איש חינוך, בסופו של דבר. "כל כמה שנים מתבצע סקר בקרב בוגרי 'תגלית'. בין השאר הם נשאלים 'מה החוויה המשמעותית ביותר שעברתם בשהותכם בארץ?'. התשובה השכיחה ביותר היא לא מצדה ולא הכותל, אלא החיילים שנמצאים על האוטובוס ומלווים את המטיילים. האינטראקציה האנושית, ולא שום אתר תיירות, מרשים ככל שיהיה, היא זאת שמותירה רושם". בעקבות הממצא הזה ואינדיקציות נוספות, הבינו בבני עקיבא העולמית שכדאי ללכת קדימה עם הרעיון של מפגש בין ילידי הארץ לחניכי התנועה, ובנו תוכנית למפגש ארוך ומתמשך. לפני שלוש שנים הוקמה 'המכינה העולמית', מכינה דתית לבנים ולבנות שבה מחצית מהמשתתפים הם בני חו"ל ומחצית מישראל. "בשנה הראשונה היו לנו 50 חניכים, בשנה השנייה 100, ויש רשימת המתנה ארוכה מאוד. החיבור הזה, שמתרחש בגיל של עיצוב זהות, משמעותי מאוד. הבחור החוצניק שמגיע רואה את הישראלי שקם בבוקר למד"ס כי הוא מתכונן לגיבוש, ושואל את עצמו 'איפה אני בתוך הסיפור'. הישראלי, מצידו, מקבל זוויות ראייה חדשות, של חוצניקים, על כל מיני סוגיות חברתיות שיש כאן בארץ. הם מעניקים לו נקודות מבט שהוא לא חשב עליהן".
לפני שנה וחצי החליטה משפחת אדלסון שהיא רוצה לקחת חלק במיזם, והחלה לבנות מבנה גדול למכינה בשכונת הדר בחיפה. "זאת מתוך מחשבה שהתלמידים לא רק ישפיעו אחד על השני, אלא גם על העיר, וזה יהיה מרכז התנדבות שיעשה טוב להדר, שכונה שזקוקה לחיזוק לאומי ויהודי".
הדבר השני שאביקסיס שמח בו נוגע לתהליכים שמתרחשים בתוך החברה הישראלית, ואם נדייק, בתוך החברה הציונית־דתית. "כששואלים היום שמיניסט או שמיניסטית מה הם מסלולי ההגשמה, הם יגידו עיירת פיתוח או התיישבות או גרעין סטודנטים, אבל פעילות עִם ובעבור יהדות התפוצות לא נמצאת בסל הערכים שלהם. עם זאת, אני מרגיש שמתחיל להתרחש שינוי. קיימת התקרבות כללית של החברה הישראלית לעולם יהדות התפוצות, ויחד עם יאיר שחל, מזכ"ל בני עקיבא בישראל, חוללנו מהפכה של ממש. שחל היה איתנו במספר פעילויות, וחשב שנכון לעסוק בנושא. זה התחיל כשהוא וההנהלה הארצית יצאו איתנו למחנה סיירים באירופה. כשחזרו ארצה הם החליטו שבני עקיבא תשלח בכל שנה נציגים נבחרים של התנועה למחנה הזה. הנציגים יהיו ה'אנטנות' של יהדות התפוצות בדיוני התנועה. בכל הדיונים האידיאולוגיים של התנועות יש נציג של התנועה האחות. אני מוזמן על ידי קומונריות לדבר ולספר על הסניפים ועל העשייה בתפוצות, כי יש סקרנות ויש צמא לשמוע. היום, כש־1,500 חניכים שלנו מגיעים לישראל בקיץ, כל אחד מהם יהיה בשבת אצל חניך מישראל. וחוץ מכל אלה, נפתח נתיב הגשמה ל'שינשינים' בחו"ל דרך בני עקיבא".
כאמור, אביקסיס מסיים בקרוב את תפקידו בבני עקיבא העולמית, והוא עומד להיכנס לתפקיד חדש כראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות. הוא עדיין לא שרטט את יעדיו בתפקיד החדש, אבל חלום כבר יש לו, והוא מקווה להצליח להגשים אותו. "הקהילה הציונית הדתית החדשה שהקמנו בארגנטינה נקראת 'לה קאסה', הבית. החלום שלי הוא לפתוח עוד 4-5 'לה קאסות' כאלה, להתמקד בקירוב ולהגיע אל יהודים שעוד לא נפגשו עם האידיאולוגיה הציונית־דתית. אני מקווה שנהיה להם בית".