אחווה ולא שוויון

כאשר המערכות הטבעיות מבוטלות וקורסות, יכול אדם בשם האידיאלים הכלל-אנושיים הגדולים, לאבד את הרגישות האנושית הפשוטה שממנה יונקת החמלה על אחיו ומשפחתו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"ה באייר תשפ"א

אחווה ולא שוויון-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

פרשת בהר עוסקת בכלכלה. היא פותחת במצוות שמיטה ויובל, עוברת לסדרי מכירת קרקעות ובתים בארץ ישראל, ופורטת את אופני גאולת אחוזה, שדה ובית והשבתם לבעליהם הראשוניים.

החלק השני של הפרשה פותח ב"כי ימוך אחיך" ומתאר את מהלך ההתדרדרות הכלכלית של ה"מך" ואת הדרכים לעזור לו; יש להלוות לו כסף אך בלא ריבית. אפשר להעסיקו בשכר, אך אי אפשר להתעמר בו כבעבד. האח האביון עלול להגיע עד כדי מכירת עצמו לעבדות לגוי, ואז חלה חובה על קרוביו לגאלו ולפדותו.

יש בפרשה שילוב של מצוות ציבוריות כלליות המסדירות את סדרי הממונות והקניינים, עם מצוות פרטיות, אישיות, המכוונות את האדם לאחריות כלפי זולתו וזהירות בשכרו ובכבודו.

גם בספר שמות יש פרשה העוסקת בענייני ממונות וכלכלה, והיא פרשת משפטים. אולם קיים הבדל מהותי בין שתי הפרשות. בפרשתנו מופיעות עשר פעמים מלים הנגזרות משרש האחווה, מתוכן חמש פעמים: "אחיך". ואילו בפרשת משפטים לא מופיע "אחיך" ולו פעם אחת. ללמדך, שפרשת משפטים עוסקת במשפט כחוק כללי, ציבורי, ואילו פרשת בהר עוסקת ביחסים המושתתים על קשר האחווה שבין בני ישראל.

המערכת המשפטית של חומש שמות היא מערכת שוויונית, כללית. החוק מתייחס לכל אדם באופן שווה. לא כן הדבר במערכת האחווה שבפרשת בהר. היא מכוונת לפי העקרונות של "מבשרך לא תתעלם" ו"עניי עירך קודמים". לכן פונה התורה אל "גואלו הקרוב אליו", ואל "דודו או בן דודו" שיגאל את קרובו תחילה.

קשרי האחווה מופיעים כמעגלים מסביב לגרעין של היחיד. המעגל הראשון הוא המשפחה הגרעינית, הורים, ילדים, אחים. ביחידה הזו קשרים הדוקים ביותר, חובות האיש לאשתו ואשה לבעלה, חובות הורים לילדיהם וחובת הבנים כלפי הוריהם, כל אלו מעוגנים במצוות ובפרטי הלכות רבים.

מעגל שני הוא המשפחה הרחבה: סבים ונכדים, דודים ובני דודים. אלו הם הקרובים שמהם מצופה, בפרשתנו, לגאול ולסייע לקרוביהם שירדו מנכסיהם.

מעגל רחב יותר של אחווה הוא המעגל הלאומי. כך לדוגמה, איסור ריבית מכוון ל"אחיך" בלבד. ובו אף נוספת הדגשה "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". התורה אינה רואה עוול בדרישת תשלום עבור אשראי, כמקובל בכלכלות מודרניות. אך היא דורשת ויתור על הריבית כשמדובר בהלוואה ל"אחיך", כחלק מכינונה של האחווה ההדדית בין בני ישראל.

קיים בתורה גם מעגל רחב יותר של אחווה, עם לאומים שאינם מבני ישראל, אך קרובים לנו, כדוגמת אדום: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". כיום, לאחר ש"בא סנחריב ובלבל את האומות", לא ניתן לזהות את העמים הזכאים ליחס מיוחד בתורה, לטוב ולמוטב. בכל זאת, למדנו מן היחס לאדומים את קיומו של מעגל אחווה רחב יותר, החורג גם מחוץ לגבולות עם ישראל אל כלל האנושות, באשר כולם צאצאיו של אדם הראשון ונבראו בצלם א-להים.

יש המבקשים להשוות את מערכת מצוות האחווה הכלכליות שבפרשתנו עם התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית, הגורסת קיומה של אחווה אנושית בסיסית בין כל הבריות, מכל העמים. אך אין הדבר כן. הסוציאליזם מצפה לאיחוד פועלי כל העולם ברוח שוויונית ולביטול המעמדות וההבדלים הכלכליים בין בני אדם. התורה אינה גורסת שוויוניות מן הסוג הזה. בעולמה של תורה יש חלוקה של תפקידים ומטלות, מותאמים לאישים, שבטים ועמים שונים זה מזה. בהתאם לכך, גם הציפיות לאחריות הדדית ולזיקה של אחווה משתנות בהתאם.

תפיסה סוציאליסטית – שוויונית, מרדדת את הזיקה בין איש לרעהו למערכת יחסים שקולה ומאוזנת, הגונה ומנומסת, חוקית וצודקת, ותו לא. אכן, לאו מילתא זוטרתא היא, ואין לזלזל בדרישה הזאת. אך היא אינה דורשת, ואינה יכולה לדרוש, אהבה לכל הבריות, ובמידה והיא עושה כן, היא מצפה לסטנדרט נמוך של אהבה והשתמעויותיה המעשיות. אי אפשר לצפות שאדם יאהב את הזר הרחוק ממנו כפי שהוא אוהב את אשתו וילדיו. לעומת זאת, תפיסה המבוססת על יחס של אחווה מודה מלכתחילה במידרג של קשרים ומחויבויות הנגזרות מהם. היא מניחה שמידת האהבה ורגש האחווה שבתוך המשפחה, הקהילה והעם שונים זה מזה ושונים מאלו שמעבר להם, וממילא גם הדרישות לנשיאה משותפת בנטל, אחריות הדדית ועזרה בעת הצורך, גבוהה יותר ככל שהקרבה גדולה יותר.

בהעדפה של הקרובים אין חלילה משום דחיה של האחר והזולת אל מחוץ לתחום המחויבות האנושית הרחבה. העובדה שמידת המחויבות של אדם להחלץ לעזרת אחיו גדולה ממידת המחויבות שלו להחלץ לעזרת הזר, עדיין אינה מתירה לו להשאר שווה-נפש לנוכח סבלו של הזולת באשר הוא, כלפי כל כל אדם שנברא בצלם א-להים יש חובה לנהוג בכבוד, בצדק וגם בגמילות חסד, כמידת האפשר.

הרעיון הסוציאליסטי החילוני של שוויון לכל, צמח על הקרקע של הרעיון הנוצרי הדתי של אהבה שווה לכל. הדרישה של אבי הנצרות להתייחס באופן שווה אל כל בני האדם, למוכסים ולזונות כלכהנים ולחכמים, או רעיון הושטת הלחי השניה לבא להכותך, מעקרים את הבסיס הרגשי הטבעי של יחסי אדם לזולתו. יחסים המבוססים על הדרגה ועל שונות במידת יחסי האחווה בהתאם למידת הקירבה.

לנוכח ההקבלה בין הנצרות לסוציאליזם נקל להבין גם מדוע שתי האמונות הללו, שפתחו באחווה אינסופית כביכול, הגיעו בסופו של דבר לרצחנות נוראית. מהאינקויזיציה בימי הביניים ועד הרצחנות של סטאלין ומאו-צה-דונג הקומוניסטים של העת החדשה עובר קו משותף: שתי האמונות הללו ניסו להרחיב את הרגשות הטבעים שעליהם מבוסס המוסר האנושי לממדים על-אנושיים, ובכך מוטטו את התשתית המוסרית האנושית מיסודה. הדרישה לאהוב את הכל באופן שווה, ולהיות אחראי לכל האנושות באותה מידה, לא הוסיפה אור אלא שברה את הכלים. כאשר המערכות הטבעיות מבוטלות וקורסות, יכול אדם בשם האידיאלים הכלל-אנושיים הגדולים, לאבד את הרגישות האנושית הפשוטה שממנה יונקת החמלה על אחיו ומשפחתו.

הבטים של התפיסה הזאת קיימים גם בזמננו בהגות הליברלית הקיצונית, המבקשת להשתית את כל המוסר הבין-אישי והאנושי על ערך השוויון, וכופרת בחשיבותם ובערכם של המשפחה, הקהילה והלאומיות. חומרת נזקיה של הגישה הזאת עדיין לא הופיעו בעוצמה כמו שתי קודמותיה, הנצרות והסוציאליזם, ויש לקוות, וגם לפעול, לכך שלא יעלה בידה של אמונה חדשה זו להחריב שוב עולמות.

הנסיון ההיסטורי מורה, שקריסה של המערכות הבסיסיות של הזיקות האנושיות, גם אם היא נעשית בשם אידיאולוגיה כלל-אנושית קסומה, לא יכולה להביא ברכה מוסרית לעולם וסכנתה מרובה מתועלתה. מוטב להחזיק במערכת המוסרית המסורתית המבוססת על מעגלי האחווה, על מגבלותיה הנובעות מכך שהיא מתחשבת בנפש האדם ובאופיה של האנושיות.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג