העיתונאי ופעיל הר הבית ארנון סגל קובל על המציאות בה הר הבית "מושחר", כהגדרתו, בעיני ההנהגה הישראלית הרואה בו מטרד ועול במקום לראות בו נכס יהודי ראשון במעלה.
בספרו, 'הבית', מבקש סגל לשנות את הגישה הישראלית להר ולמנוע את מה שהוא מגדיר כקשר שתיקה והכחשה של חשיבות ההר עבור העם היהודי. בספרו הוא מציג נתונים היסטוריים המלמדים כי הבריחה היהודית מהר הבית נמשכת עוד שנים רבות קודם להתבטאותו של משה דיין ולפיה הוא אינו צריך את "הוותיקן הזה", כלשונו.
סגל קובע כי כבר במלחמת השחרור ניתן היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית אך ההנהגה בחרה שלא לעשות כן עד שהדבר נכפה על ישראל במלחמת ששת הימים, כפי שמתאר זאת הרב ישראל אריאל.
"הר הבית נכפה עלינו הר כגיגית משמים וברוך ה' שכך", אומר סגל וכשהוא נשאל על עמדתו בסוגיית הריקודגלים והמחשבה לבטל אותו הוא קובע כי ישראל עברה אתגרים קשים הרבה יותר וההבנה שהר הבית הוא ליבו של העם היהודי אמורה להוביל למסקנה ש"זה המקום שלנו", כלשונו.
על החלטתו לכתוב את ספרו החושף סודות ונתונים לא ידועים על הר הבית מורשתו ועברו, אומר סגל כי כשם שהציבור הדתי מגדיר את הציבור החילוני כתינוק שנשבה, הוא עצמו, הציבור הדתי, הוא ציבור שנשבה בחוסר ידע על האופן בו נכון וניתן להתנהל מול ובתוך הר הבית. "גדלנו בלי לדעת כלום על הר הבית. כילד לא הייתי יודע מהי אבן השתייה אם היו מראים לי את התמונה שלה, בעוד בכל בית ערבי שמכבד את עצמו יש תמונה של הר הבית".
בהקשר זה מציין סגל כי קיימות תעודות היסטוריות הטוענות כי כיפת הסלע הייתה בעבר חלק ממבנה יהודי, ומסורות אחרות מספרות שכיפת הסלע נבנתה במאה השביעית על ידי יהודים לכבודה של אבן השתייה שמתחתיה.
בספרו פונה סגל גם למתנגדים לעלייה להר הבית וקובע כי לא יתכן שהעם היהודי יכיל את קשר השתיקה שבו כל מטבע עתיקה הנחשפת בירושלים זוכה לפומבי רב בעוד העתיקות הרבות הקיימות בהר הבית לא זוכים להתייחסות. האבסורד הוא שבתקופת העותומאנית הגישה למסתרי הר הבית הייתה קלה יותר מאשר כיום, בתקופה היהודית של ההר.
על תפקידה של המדינה ביחס להר הבית כותב סגל בחלק האחרון של ספרו כי משימתה הראשונה היא בראש ובראשונה שלא להפריע כפי שהיא עושה זאת כיום. מתוך עשרת שערי הר הבית תשעה פתוחים למוסלמים ורק השער האחרון פתוח במספר שעות ליהודים, כאשר חובשי כיפות מופלים לרעה בכניסה להר. את המדיניות המפלה הזו על המדינה לשנות וסגל מציין כי הדבר אף מנוגד לחוק יסוד ירושלים.
עוד הוא מציין את הבחירה של מדינת ישראל לברוח מערבה כלשונו, כאשר היא בנתה במערב העיר את מה שהוא מגדיר כמקדשי זמנינו, בית המשפט העליון, יד ושם, קרית הממשלה ועוד. "להפסיק לברוח מערבה", הוא קורא לממשלת ישראל וקובע כי יש לחזור מזרחה ולחדול מלהתייחס למזרח העיר ולהר הבית כחצר האחורית של ירושלים.
לטעמו של סגל על אף המורכבות הפוליטית בישראל, אין לישראל מנוס מלבצע את השינויים המתבקשים, אך "למה לעשות זאת בדיעבד? צריך לעשות זאת לכתחילה, בטוב. לא מדובר כאן בסתם גורמים פרטיים שעושים בהר כרצונם, אלא בממלכה זרה שמנסה לתקוע יתד בהר הבית. מדובר במקום שחיילינו מסרו את נפשם עליו".